משדר מלחמה / ניר דבורי

ספר עיון חדש בהוצאת כנרת זמורה דביר עלה על מדפי הספרים בימים האחרונים: משדר מלחמה מאת ניר דבורי.

אין צורך להציג את ניר דבורי לאזרח ישראלי ממוצע. גם מי שלא צופה בערוץ 12 באופן קבוע, בוודאי מכיר את הכתב הצבאי של ערוץ 12 שנטל לידיו את המושכות באופן מלא לאחר מותו של הכתב הצבאי המיתולוגי של חדשות 12, רוני דניאל.

הספר הנוכחי החל להכתב ב-7 באוקטובר 2023, בשלב כלשהו ובעידוד עורך המהדורה, דבורי הבין שהחוויה האישית שלו, זו שתיעד לעצמו, עשויה להפוך למסמך בעל ערך לחברה הישראלית, מסמך שמביא דברים כהווייתם מהדרג הצבאי והדרג המדיני ב-7 באוקטובר ולאחריו.

הספר בנו מקטעים מקטעים, כל מקטע מתרחש בתאריך מסוים ומכיל בתוכו עדות ישירה של גורמים משמעותיים בניהול המלחמה והמדינה מאז 7 באוקטובר 2023, בראש ובראשונה ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הביטחון יואב גלנט, הרמטכ"ל הקודם הרצי הלוי והרמטכ"ל הנוכחי איל זמיר. בנוסף, מובאים שם גם דבריהם של ראש אמ"ן היוצא אהרון חליוה, אלוף פיקוד הדרום היוצא ירון פינקלמן וגורמים מדיניים וצבאיים נוספים שמתוקף תפיקדם היו בקשר עם הכתב הצבאי של חדשות 12 לפני ואחרי 7 באוקטובר 2023.

ניר דבורי הוא עיתונאי משדר אך גם כותב, וככזה הוא מצליח ליצור ספר קולח ומרתק שעל אף שהוא בנוי מקרעי דברים יוצר מעין רשומון של מי שוועדת חקירה, כשתקום, תרצה לשמוע את העדויות שלהם. איש לא יוצא נקי בספר הזה, הדרג המדיני והדרג הצבאי כאחד. דבורי לא עושה חסד עם איש, גם עם מי שבאופן שישי חיבב והעריך לפני פרוץ המלחמה וגם אחריה.

בניגוד לאופן בו הוא מגיש את המהדורה, בה הוא מבקש להישאר חסר פניות ולהימנע מהבעת דיעה אישית - דבר שקצת זנח, ובכוונה תחילה במהלך המלחמה - בספר הנוכחי דבורי מביא דברים קשים שנאמרים על הצדדים השונים שניהלו את המלחמה, ולא חוסך את הביקורת האישית שלו מאישים שההתנהלות שלהם השפיעה באופן לא תמיד מיטבי על ניהול המלחמה.

לא הצלחתי להוריד את היד מהספר מרגע שהוא הגיע אליי, וסיימתי אותו במהירות שיא. לעניות דעתי, כל אדם שרוצה להבין מעט יותר את מאחורי הקלעים של ניהול המלחמה - שנכון לערב זה כנראה שנמשכת במלוא העוז למרות הפסקת האש - חייב להתחיל בקריאת הספר הנוכחי.

משדר מלחמה מאת: ניר דבורי הוצאת כנרת זמורה דביר 2025 208 עמ'

פרולוג: כשהרקטות שורקות 23 בספטמבר, 2024 השריקה חותכת את האוויר מעלינו, וגופי מגיב אוטומטית. זה לא משהו שאפשר ללמוד, אלא משהו שנחרט בי מילדות — אותה שריקה שליוותה אותי מגיל אפס, בקיבוץ אילון על גבול לבנון. אותו צליל חד של רקטה שעוברת מעל הראש, שגורם לך להפסיק הכול ולהיכנס למצב הישרדות. אנחנו בתוך לבנון, בכפר שבו שוכנת אחת המפקדות הגדולות של חזבאללה בדרום. בפעם השלישית בחיי אני חוצה את הגבול הזה — פעם כחייל סדיר שנלחם כאן ולמד להכיר כל סמטה, פעם במלחמת לבנון השנייה ככתב צבאי, ועכשיו, 18 שנים לאחר מכן, אל מול המפלצת שצמחה לנו מתחת לאף. הייתי כאן, בדיוק באותו הכפר, ב־2006. אז זה היה מקום קטן עם כמה בונקרים ומחסני נשק. היום אני מסתובב במערכת תת־קרקעית ענקית, רואה כמויות נשק שיכולות לחמש צבא של מדינה קטנה, חדרי פיקוד משוכללים, מנהרות שנמשכות לאין־סוף. הקצין הבכיר שמלווה אותי אומר, כמעט בדרך אגב: ״אם בשבעה באוקטובר נסראללה היה מורה לכוח רדואן שלו לפשוט לגליל, מפקד כוח רדואן ומפקד הנוח׳בה מחמאס היו אולי לוחצים ידיים בכיכר המדינה״. אני יודע שהוא צודק, ועצם ההבנה הזו מקפיאה את דמי. אני נכנס עם הרמטכ״ל הרצי הלוי לבית שמחזיקה יחידה של צנחנים. הם צעירים, רובם בשנות העשרים המוקדמות, מה שמכנים ״דור הטיק־טוק״. אבל בעיניים שלהם אני רואה משהו אחר — את אותה הנחישות שראיתי אצל החברים שלי כשנלחמנו כאן לפני שלושה עשורים. הם מספרים על הלחימה בקול שקט, ענייני. מדברים על החוליות שהם פוגשים, על המנהרות שהם מגלים, על החברים שנפגעו. הם לא מתכוונים לעזוב. אני נזכר בסבתא שלי פרומקה הייתה שורדת שואה שהגיעה לארץ לבד אחרי שאיבדה את כל משפחתה. היא בנתה כאן חיים חדשים בקיבוץ, הקימה משפחה, עבדה במשק. אישה קטנה עם כוח ענקי, אופטימית, תמיד יודעת לשים דברים בפרופורציה. כשמישהו התלונן על הקושי, על הקטיושות שנופלות, על הפחד, היא הייתה מחייכת את החיוך העצוב שלה ואומרת: ״ראינו גרוע מזה". אני זוכר אותה במלחמת לבנון השנייה. הייתי כבר כתב צבאי מנוסה, בדרך מאחת הגזרות לשידור, וקפצתי לבקר אותה בקיבוץ. הקטיושות נפלו מסביב בקצב מטורף, עם בומים של פגיעות בשדות הפתוחים, לפעמים קרוב יותר. בחוץ לא הייתה נפש חיה — כולם במקלטים או במרחבים המוגנים. מצאתי אותה יושבת בסלון הקטן שלה, רואה חדשות בטלוויזיה הישנה כאילו זה עוד יום רגיל. ״את רוצה שאקח אותך איתנו?״ שאלתי. ״תבואי למרכז, תתרחקי קצת מקו האש עד שזה ייגמר״. היא הרימה את עיניה, הביטה בי ואמרה שלוש מילים שנחרטו בזיכרוני: ״בית לא עוזבים". סבתא נשארה שם כל 34 ימי המלחמה. טילים ואזעקות, לילות בלי שינה, ימים של מתח בלתי פוסק. היא לא זזה. כמה שנים אחר כך הלכה לעולמה בשיבה טובה, בביתה הקטן בקיבוץ, במיטה שלה, מוקפת בתמונות של המשפחה שבנתה מחדש מתוך האפר. עכשיו, בתוך הבית הלבנוני, מוקף בחיילים צעירים שנולדו אחרי שאני כבר השתחררתי מהצבא, אני מבין שהם לא שונים ממני, מהחברים שלי ומסבתא. יש משהו בדנ״א הישראלי הזה, משהו שעובר מדור לדור — הידיעה שאין לנו ארץ אחרת, שבית לא עוזבים, גם כשהרקטות שורקות מעל הראש. כאשר אנחנו מבינים שיש אינדיקציות למתקפת רקטות כיוון שחזבאללה זיהה שישנם בכירים בתוך הבית, אנחנו יוצאים במהירות בחזרה לישראל. כל הדרך שורקות הרקטות מעלינו, נופלות במרחק לא גדול. אני נע בין זיכרונות ילדותי לבין המציאות. המציאות כאן כמו לא השתנתה, מלבד דבר אחד: באוקטובר 2023, בפעם הראשונה בהיסטוריה של המדינה, עזבנו. יישובי עוטף עזה פונו במלואם אחרי הטבח הנורא. מייד אחריהם, ב־16 באוקטובר, פונו גם 28 יישובים בגבול הצפון, ביניהם הקיבוץ שבו גדלתי. לא בגלל פלישה של אויב, לא בגלל קרבות — פשוט בגלל האיוּם. המשפט של סבתא הדהד בראשי כמו ההד של אותן קטיושות מהילדות. בית לא עוזבים, אבל הנה, עזבנו. מאות אלפי ישראלים הפכו לפליטים בארצם. זו משמעותה של תבוסה. לא רק צבאית — גם נפשית. *** כמו כל אזרחי ישראל, את בוקר שבעה באוקטובר 2023 לא אשכח. בשעה 06:29 התעוררתי מצפצוף בלתי פוסק של הנייד, המתריע על ירי טילים לכל חלקי הארץ. מיד אחריו הגיע הטלפון מגיא סודרי, העורך הראשי של חדשות 12. ״ניר, אתה מבין מה קורה? תתכונן, אנחנו פורצים לשידור. אין לנו אולפן, אתה תשדר מהבית. זה הכול עליך״. שש דקות אחר כך, אלוף פיקוד הדרום ירון פינקלמן כבר עלה בקשר ואמר מילה אחת: ״מלחמה". ארבעים דקות הייתי לבד באוויר, מול מצלמה, טלפון ביד אחת ומחברת ביד השנייה. העדכונים הגיעו כמו מכות פטיש — מוצבים נופלים, קיבוצים נכבשים, אנשים נשרפים בבתים. שלחתי מיקומים של נצורים למפקד האוגדה בזמן אמת, ניהלנו מבצע חילוץ בשידור חי. צוות החדשות, מתפקד גם כמעין חמ״ל חילוץ. מעביר את המידע המבהיל שאנחנו מקבלים מהאזרחים למפקדים בשטח, מנסה לעזור לאנשים לקבל סיוע וחילוץ מבתיהם, אבל ידו של צה״ל קצרה מלהושיע. בצהריים התקשר בכיר במערכת הביטחון: ״תקשיב, יש לנו שם למעלה מאלף גופות״. לא האמנתי. לא רציתי להאמין. כדי לרכך ולהכין את הציבור, טפטפנו את המספרים לאט־לאט. באותם ימים ראשונים, כשהמספרים עדיין זינקו והתמונה התבהרה על כל הזוועה שלה, התקשר סודרי שוב. ״אתה רושם את הכול?״ שאל. ״אתה זה שמדבר כל יום עם דדו, גולדה ודיין״, הוא אמר, רומז למלחמת יום הכיפורים. ״תכתוב הכול. לדורות הבאים". זו הייתה ראשיתו של מסע, שאחריתו בספר הזה, שהוא יומן המלחמה הפרטי שלי, ואולי גם יומן המלחמה הקולקטיבי של כולנו. במשך כל חודשי המלחמה, שעדיין לא תמה, ליווה אותי המשפט הזה. בכל לילה, גם אחרי ימי שידור ממושכים בשטח, המשכתי לתעד. במחברות, בהקלטות, בהודעות לעצמי. תיעדתי שיחות עם בכירים, רגעים קריטיים, התלבטויות, החלטות — ואת כולם בלי יוצא מן הכלל אני מביא בפניכם כאן. במהלך הימים הללו חוויתי את עוצמת הלחימה מקרוב, על בשרי ממש. כך, בדצמבר 2023 בכניסה למחנה הפליטים שאטי, מצפון לעיר עזה. עוצמת האש, ההרס — כמותן לא ראיתי מימיי. היה זה קו הביצורים החזק ביותר שבנה חמאס מעל ומתחת לקרקע בשערי העיר עזה. כשיצאתי מהנגמ״ש, צעקו לי המפקדים לרוץ לתוך בית, לתפוס מחסה. אין רחובות, אין כבישים, אין מדרכות, הכול הרוס. ירי מסביב. ״אנחנו חמישים מטר מפה, מנהלים עכשיו אש אל מול חוליית מחבלים״, אומרים לי, ואז מישהו צועק ״רחפן!״ כולם מרימים קנים לשמיים. מכת אש. מתברר שמחבלי חמאס שיגרו רחפן שמטיל רימונים, ורגע לפני שהרימון נחת על ראשינו, הצליחו החיילים ליירט אותו. הייתי לוחם, שכבתי במארבים. אני יודע מה זה לטעות בניווט ולהיכנס לשדה מוקשים, או להיתקל באש מפתיעה. ועדיין, המלחמה הזו הייתה חוויה שונה גם עבורי. אירוע שייקח עוד שנים לעכל, ושאת השלכותיו על החברה הישראלית עדיין לא ניתן להבין לעומק. *** בכתיבת ספר זה הקפדתי להיצמד לעובדות ולשיחות עם בכירי הצבא והמדינה, כפי שהיו. לתעד את היום־יום, ולא להחסיר דבר, כל עוד אין בכך סיכון לכוחות. כדרכו של יומן, ביקשתי לכתוב אותו באופן כרונולוגי ככל הניתן, גם כאשר תחזיות שניתנו לי או דברים שחשבתי בעצמי — התבדו או התבררו כלא נכונים בסופו של דבר. אני מאמין שזהו כוחו, בתיעוד היום־יום, ללא שיפוץ בדיעבד. פה ושם, במקומות שבהם הרגשתי שנכון לעשות זאת, הוספתי פרשנויות והערכות, על בסיס השיחות שקיימתי; הוספתי גם דילמות הקשורות לעבודתי ככתב צבאי, ודילמות ומשברים משפחתיים — שהם חלק מהתחום. מכיוון שאין זה ספר אוטוביוגרפי, מתוך האירועים הנוגעים לחיי כתבתי רק על אלה הקשורים למלחמה באופן כזה או אחר. ישנם סיפורים ואירועים שאליהם לא יכולתי להתייחס מפאת צנזורה וסודיות מחייבת, וחלק מהשמות הייתי צריך להשמיט. ככתב צבאי, יש לי אחריות כבדה — לחייהם של החיילים והאזרחים, ולמניעת סיכון מבצעים. לא על הכול כתבתי, ועל כן ישנם אירועים שנשמטו ממנו — מפני שהעדפתי להיצמד לתיעוד. נוסף על כך, מאותה סיבה, בחלק ניכר מהמקרים, אתם כבר יודעים מה מהדברים שנאמרו בזמן אמת התברר כמדויק, ומה מהציטוטים היה רחוק מהמציאות. זהו כוחו של בדיעבד, אך הקפדתי להיצמד לדברים כפי שנאמרו בזמן אמת. וישנו עוד עניין אחד משמעותי: העובדה שהספר הזה יורד לדפוס בספטמבר 2025 ועדיין לא הוקמה ועדת חקירה ממלכתית, כאשר נכון לעכשיו נראה כי יחלוף זמן רב בטרם תקום כזו — אם בכלל — רק מחזקת את ההחלטה לתעד. בהיעדר חקירה רשמית, השיחות והתיעודים מהמלחמה וגם מהימים שלפניה הם מסמך היסטורי לדורות הבאים, ולעיתים גם כתב אישום שקט. הכול כתוב כאן, שחור על גבי לבן, ממקור ראשון. קריאה מועילה. שער ראשון: מדינה בלהבות 7 באוקטובר 2023, 06:29 אני מתעורר לעדכונים על מטח רקטות מסיבי, ללא כל התרעה. עבורי, וכנראה גם עבור כל אזרחי ישראל, זו מלחמה בהפתעה מוחלטת. העדכון הראשון מדבר על ירי בלתי פוסק ועל ניסיונות חדירה של מחבלים. בשעה 06:35 עולה אלוף פיקוד הדרום ירון פינקלמן בקשר ומודיע: ״מלחמה״. בהמשך יספר לי תא״ל אבי רוזנפלד מפקד אוגדת עזה: ״לא היו לי כוחות. הבנתי מייד שזו מלחמה, אבל לא את ההיקף שלה. זה היה בלתי נתפס — לא האמנתי בעצמי שמדובר בשלושת אלפים מחבלים״. עוד לפני שאנחנו מספיקים לעלות לשידור, המוצבים לאורך גדר הגבול עם עזה נופלים בזה אחר זה. לנחל עוז, המוצב שבו ביקרתי רק כמה ימים קודם לכן, מגיעים יותר מ־200 מחבלים. תצפיתניות האוגדה שכל מערכת ההגנה הייתה תלויה בהן, נלכדות במלכודת מוות. ״הכול נשען על העיניים שלהן, אין לנו טוב יותר מהן״, אומר תא״ל רוזנפלד. ״אני לא חושב שמישהו זלזל בהן או לא הקשיב להן, אבל זה לא עזר. המערכת כולה כשלה בזיהוי ההתנהגות החשודה בשטח״. בינתיים אני מקבל התרעה מגיא סודרי, העורך הראשי של חדשות 12, שמבקש שאתחיל להיערך לשידור מייד, ברגע האפשרי הראשון. 7 באוקטובר 2023, 06:44 בסמארטפון שלי נוחת סרטון — טנדר עמוס מחבלים דוהר ברחובות העיר שדרות. אני קופא לשנייה, מאמת את התמונות ונעמד מול המצלמה. ״תפתח, תתחיל לדבר״, אומר לי העורך. ״אנחנו עולים מייד לשידור". אני עולה לשידור ובמשך ארבעים דקות אני לבדי באוויר. הטלפון בוער והתרעות פיקוד העורף מכסות את המסך. אני אוסף שברים ונזהר לא להמציא מילה. המשפט הראשון שיוצא לי מהפה לפני שאני מבין לגמרי את היקף האירוע, הוא ״אנחנו במלחמה״. מהר מאוד מגיעה הבשורה הקשה: אסף חממי, מפקד החטיבה הדרומית ברצועת עזה, נהרג. ״התקשרתי לאחד הקצינים, הוא אומר לי: ׳אני פצוע בצד הכביש׳, מספר תא״ל אבי רוזנפלד, מפקד אוגדת עזה על הרגעים הללו. ״אמרתי לו: ׳תחזיק מעמד, אני שולח אליך כוח׳, ושלחתי מישהו אחר שיתחיל לנהל את הקרב בדרום הרצועה. הרמתי טלפון לטל אשור, שהיה מח״ט לפני חממי. הוא היה בבית. אמרתי לו: ׳תעזוב הכול וטוס לפה, תחליף את חממי שנהרג׳״. תא״ל רוזנפלד עמד אז בפני דילמה, האם להישאר בחמ״ל האוגדה או לצאת להילחם בשטח. ״שאלו אותי למה לא יצאתי להילחם״, הוא אומר. ״בראייה שלי, אם הייתי עושה את זה — זה חוסר אחריות. לא הייתה לי כל יכולת להבין את תמונת המצב ולנהל את הלחימה. אני אפקיר את הדבר הזה כדי להרוג מחבל או שניים, בזמן שהמונים פושטים על היישובים? בחרתי באחריות להישאר והייתי עסוק רק בדבר אחד: להביא את כל הכוחות לגזרה ולייצב את המצב״. 7 באוקטובר 2023, 14:00 גורם בכיר מתקשר אליי בזמן שאני יורד משידור. יש למעלה מאלף הרוגים, הוא אומר, בזמן שבשידור אנחנו מדברים עדיין על 100–150. זה נשמע לי כמו הערכה מוגזמת, אבל אני — ובהמשך גם הציבור כולו — כבר מבינים שאנחנו בסיטואציה מפחידה: אין צבא, אין מדינה, אין על מי לסמוך מלבד על החיילים והאזרחים בשטח, שנלחמים באופן הרואי. בחלוף דקות, שיחה נוספת מגורם בכיר במטה הכללי: ״ניר, תקשיב טוב, אנחנו עכשיו צריכים אותך איתנו. כולם מסתכלים עליך, ואנחנו צריכים שתחזיק את העם, תחזיק את הציבור, אחרת הכול כאן יתפורר״. אחרי יום שידורים רצוף, שהחל מעט לפני שבע בבוקר, אני יורד מהשידור באחת בלילה ונשאר לישון בנווה אילן. התחושה שאיתה אני נכנס למיטה כדי לנסות לחטוף כמה שעות, היא של קריסה מוחלטת עד כדי כך שלראשונה בחיי אני נועל את הדלת, כי אין לדעת מה יכול להתפתח. בלילה, אחת לשעה אני מתעורר, לא מצליח לישון עמוק. אני שואל את עצמי אם כך נראה התקף חרדה. 8 באוקטובר 2023, 06:30 עד לשעה זו ידענו רשמית על נפילתם של 23 חיילי צה״ל ועוד 300 אזרחים בעוטף עזה, וגם על חטופים. חמאס פתח במלחמה. בלילה הקבינט קיבל החלטה: להשמיד את היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס. כל הסיוע לעזה ייעצר. אני מתארגן ומתחבר לשיחה עם שר הביטחון יואב גלנט. הדילמה שהוא מעלה, היא לאיזה סדר גודל של פעולה צריך להתכונן בעזה, ומה תהיה ההשפעה על הגזרות האחרות שעלולות להתפתח. ״יש הבנה שחזבאללה לא רוצים להיכנס״, הוא אומר. ״איך אנחנו מייצרים תוכנית מבצעית לפעולה בעזה כשיש לנו שם 150 חטופים?״ אני שואל מבלי לדעת שהמספרים כבר גבוהים הרבה יותר. ״צריך לבנות מחדש את כל התוכניות המבצעיות לעזה״, מודה גלנט, ועל כן התמרון כנראה יתעכב. כבר בשיחה הזו, מתחילים לעלות המחדלים. גלנט רומז לי על מערכות קשר של חמאס שהפסקנו להאזין להן, ומספר על המסיבה במתחם הנובה שם נשחטו עשרות צעירים. ״בכל מקום שחמאס חדר — כשלנו״, הוא מודה. ״הייתה להם עדיפות מספרית גדולה בכל הגזרות״. אחריו, הרמטכ״ל הרצי הלוי מתאר באוזניי איך חיל האוויר תוקף בכל מקום ברצועה. במקביל, עדיין יש מוקדים רבים של לחימה בתוך שטח ישראל, והרמטכ״ל מפרט את הגזרות השונות. ״אנחנו עם מוכנות לצפון, לוודא ששום דבר לא מתפתח שם״, הוא אומר. ״התחלנו לגייס מאות אלפי חיילי מילואים״. אחריו, שיחה עם מפקד שלדג, סא״ל ב׳, שמספר על הקרב שמנהלים לוחמי היחידה, הראשונים שהגיעו לבארי ולעלומים, נלחמו שם ואיבדו חיילים. הוא מוסיף ומתאר את השתלשלות האירועים מנקודת מבטו כמפקד, מבהיר עד כמה מופרכות הטענות שהלוחמים לא חתרו למגע. בכל מקום הם הסתערו, אבל בשל הנחיתות המספרית הגדולה התקשו מאוד. התיאורים דרמטיים, הלחימה קשה מאוד ויש נפגעים רבים. ״בבארי הצוות איכשהו מגן״, הוא אומר. ״נתקל במחבלים, חטפו הרבה אש עם הרוג ופצוע. במשך שעות נלחמו לבד, הרגו כבר 20 מחבלים וממשיכים להילחם עד הכדור האחרון״. ברשתות החברתיות ובפוליטיקה מתחיל ויכוח על חיל האוויר וחלקו, מסתובבות האשמות על חוסר תפקוד. ״ברגע שהבנתי שאנחנו במלחמה כולנו הפסקנו עם השעיית ההתנדבות״, כותב לי טייס במילואים. ״עליתי על מדים ורצתי לטייסת. עבדנו בגישה מאוד מתירנית של הפעלת אש. זאת אומרת, מה שרואים — יורים״. בדיעבד מתברר שנפגעו מהאש הזו גם אזרחים ישראלים, אבל חיל האוויר עשה ככל יכולתו בערפל הקרב, כשצריך היה לנסות לפגוע במחבלים ולא להרוג את החטופים. הדילמות המבצעיות רבות, ואני לא מקנא במי שצריכים היו לקבל את ההחלטות. טייס אחר מדווח שהמסוק הראשון הגיע לאזור עזה 45 דקות אחרי תחילת האירוע, וכל צוותי האוויר הוקפצו מהבתים לבסיסים כדי לנסות לתת מענה במהירות האפשרית. ״אין עם מי לדבר בקשר, מלא מטרות בכוונת, זה נראה כמו מתקפת זומבים מהסרטים״, הוא אומר. ״זיהינו וחיסלנו בשעות הראשונות מאות מחבלים, השמדנו טרקטורים על הגדר — גם את זה מהסרטון המפורסם שהורס את הגדר. ראינו אופנועים עם חמושים, טנדרים סטייל דאעש. רק מסוק אחד עלה לאוויר בניסיון לעצור את הטירוף הזה. אני 25 שנה טייס ולא ראיתי דבר כזה — המחבלים הגיעו מוכנים ועשו מארבים של טילים גם נגדנו. הלוחמים על הקרקע נלחמו כמו אריות, ואנחנו מצאנו את עצמנו יורים טילים מהאוויר לתוך הקיבוצים. מעולם לא דמיינתי שנפעיל כך אש בשטח מדינת ישראל״. *המשך הפרק זמין בספר המלא* לקרוא עוד... משדר מלחמה ניר דבורי פרולוג: כשהרקטות שורקות 23 בספטמבר, 2024 השריקה חותכת את האוויר מעלינו, וגופי מגיב אוטומטית. זה לא משהו שאפשר ללמוד, אלא משהו שנחרט בי מילדות — אותה שריקה שליוותה אותי מגיל אפס, בקיבוץ אילון על גבול לבנון. אותו צליל חד של רקטה שעוברת מעל הראש, שגורם לך להפסיק הכול ולהיכנס למצב הישרדות. אנחנו בתוך לבנון, בכפר שבו שוכנת אחת המפקדות הגדולות של חזבאללה בדרום. בפעם השלישית בחיי אני חוצה את הגבול הזה — פעם כחייל סדיר שנלחם כאן ולמד להכיר כל סמטה, פעם במלחמת לבנון השנייה ככתב צבאי, ועכשיו, 18 שנים לאחר מכן, אל מול המפלצת שצמחה לנו מתחת לאף. הייתי כאן, בדיוק באותו הכפר, ב־2006. אז זה היה מקום קטן עם כמה בונקרים ומחסני נשק. היום אני מסתובב במערכת תת־קרקעית ענקית, רואה כמויות נשק שיכולות לחמש צבא של מדינה קטנה, חדרי פיקוד משוכללים, מנהרות שנמשכות לאין־סוף. הקצין הבכיר שמלווה אותי אומר, כמעט בדרך אגב: ״אם בשבעה באוקטובר נסראללה היה מורה לכוח רדואן שלו לפשוט לגליל, מפקד כוח רדואן ומפקד הנוח׳בה מחמאס היו אולי לוחצים ידיים בכיכר המדינה״. אני יודע שהוא צודק, ועצם ההבנה הזו מקפיאה את דמי. אני נכנס עם הרמטכ״ל הרצי הלוי לבית שמחזיקה יחידה של צנחנים. הם צעירים, רובם בשנות העשרים המוקדמות, מה שמכנים ״דור הטיק־טוק״. אבל בעיניים שלהם אני רואה משהו אחר — את אותה הנחישות שראיתי אצל החברים שלי כשנלחמנו כאן לפני שלושה עשורים. הם מספרים על הלחימה בקול שקט, ענייני. מדברים על החוליות שהם פוגשים, על המנהרות שהם מגלים, על החברים שנפגעו. הם לא מתכוונים לעזוב. אני נזכר בסבתא שלי פרומקה הייתה שורדת שואה שהגיעה לארץ לבד אחרי שאיבדה את כל משפחתה. היא בנתה כאן חיים חדשים בקיבוץ, הקימה משפחה, עבדה במשק. אישה קטנה עם כוח ענקי, אופטימית, תמיד יודעת לשים דברים בפרופורציה. כשמישהו התלונן על הקושי, על הקטיושות שנופלות, על הפחד, היא הייתה מחייכת את החיוך העצוב שלה ואומרת: ״ראינו גרוע מזה". אני זוכר אותה במלחמת לבנון השנייה. הייתי כבר כתב צבאי מנוסה, בדרך מאחת הגזרות לשידור, וקפצתי לבקר אותה בקיבוץ. הקטיושות נפלו מסביב בקצב מטורף, עם בומים של פגיעות בשדות הפתוחים, לפעמים קרוב יותר. בחוץ לא הייתה נפש חיה — כולם במקלטים או במרחבים המוגנים. מצאתי אותה יושבת בסלון הקטן שלה, רואה חדשות בטלוויזיה הישנה כאילו זה עוד יום רגיל. ״את רוצה שאקח אותך איתנו?״ שאלתי. ״תבואי למרכז, תתרחקי קצת מקו האש עד שזה ייגמר״. היא הרימה את עיניה, הביטה בי ואמרה שלוש מילים שנחרטו בזיכרוני: ״בית לא עוזבים". סבתא נשארה שם כל 34 ימי המלחמה. טילים ואזעקות, לילות בלי שינה, ימים של מתח בלתי פוסק. היא לא זזה. כמה שנים אחר כך הלכה לעולמה בשיבה טובה, בביתה הקטן בקיבוץ, במיטה שלה, מוקפת בתמונות של המשפחה שבנתה מחדש מתוך האפר. עכשיו, בתוך הבית הלבנוני, מוקף בחיילים צעירים שנולדו אחרי שאני כבר השתחררתי מהצבא, אני מבין שהם לא שונים ממני, מהחברים שלי ומסבתא. יש משהו בדנ״א הישראלי הזה, משהו שעובר מדור לדור — הידיעה שאין לנו ארץ אחרת, שבית לא עוזבים, גם כשהרקטות שורקות מעל הראש. כאשר אנחנו מבינים שיש אינדיקציות למתקפת רקטות כיוון שחזבאללה זיהה שישנם בכירים בתוך הבית, אנחנו יוצאים במהירות בחזרה לישראל. כל הדרך שורקות הרקטות מעלינו, נופלות במרחק לא גדול. אני נע בין זיכרונות ילדותי לבין המציאות. המציאות כאן כמו לא השתנתה, מלבד דבר אחד: באוקטובר 2023, בפעם הראשונה בהיסטוריה של המדינה, עזבנו. יישובי עוטף עזה פונו במלואם אחרי הטבח הנורא. מייד אחריהם, ב־16 באוקטובר, פונו גם 28 יישובים בגבול הצפון, ביניהם הקיבוץ שבו גדלתי. לא בגלל פלישה של אויב, לא בגלל קרבות — פשוט בגלל האיוּם. המשפט של סבתא הדהד בראשי כמו ההד של אותן קטיושות מהילדות. בית לא עוזבים, אבל הנה, עזבנו. מאות אלפי ישראלים הפכו לפליטים בארצם. זו משמעותה של תבוסה. לא רק צבאית — גם נפשית. *** כמו כל אזרחי ישראל, את בוקר שבעה באוקטובר 2023 לא אשכח. בשעה 06:29 התעוררתי מצפצוף בלתי פוסק של הנייד, המתריע על ירי טילים לכל חלקי הארץ. מיד אחריו הגיע הטלפון מגיא סודרי, העורך הראשי של חדשות 12. ״ניר, אתה מבין מה קורה? תתכונן, אנחנו פורצים לשידור. אין לנו אולפן, אתה תשדר מהבית. זה הכול עליך״. שש דקות אחר כך, אלוף פיקוד הדרום ירון פינקלמן כבר עלה בקשר ואמר מילה אחת: ״מלחמה". ארבעים דקות הייתי לבד באוויר, מול מצלמה, טלפון ביד אחת ומחברת ביד השנייה. העדכונים הגיעו כמו מכות פטיש — מוצבים נופלים, קיבוצים נכבשים, אנשים נשרפים בבתים. שלחתי מיקומים של נצורים למפקד האוגדה בזמן אמת, ניהלנו מבצע חילוץ בשידור חי. צוות החדשות, מתפקד גם כמעין חמ״ל חילוץ. מעביר את המידע המבהיל שאנחנו מקבלים מהאזרחים למפקדים בשטח, מנסה לעזור לאנשים לקבל סיוע וחילוץ מבתיהם, אבל ידו של צה״ל קצרה מלהושיע. בצהריים התקשר בכיר במערכת הביטחון: ״תקשיב, יש לנו שם למעלה מאלף גופות״. לא האמנתי. לא רציתי להאמין. כדי לרכך ולהכין את הציבור, טפטפנו את המספרים לאט־לאט. באותם ימים ראשונים, כשהמספרים עדיין זינקו והתמונה התבהרה על כל הזוועה שלה, התקשר סודרי שוב. ״אתה רושם את הכול?״ שאל. ״אתה זה שמדבר כל יום עם דדו, גולדה ודיין״, הוא אמר, רומז למלחמת יום הכיפורים. ״תכתוב הכול. לדורות הבאים". זו הייתה ראשיתו של מסע, שאחריתו בספר הזה, שהוא יומן המלחמה הפרטי שלי, ואולי גם יומן המלחמה הקולקטיבי של כולנו. במשך כל חודשי המלחמה, שעדיין לא תמה, ליווה אותי המשפט הזה. בכל לילה, גם אחרי ימי שידור ממושכים בשטח, המשכתי לתעד. במחברות, בהקלטות, בהודעות לעצמי. תיעדתי שיחות עם בכירים, רגעים קריטיים, התלבטויות, החלטות — ואת כולם בלי יוצא מן הכלל אני מביא בפניכם כאן. במהלך הימים הללו חוויתי את עוצמת הלחימה מקרוב, על בשרי ממש. כך, בדצמבר 2023 בכניסה למחנה הפליטים שאטי, מצפון לעיר עזה. עוצמת האש, ההרס — כמותן לא ראיתי מימיי. היה זה קו הביצורים החזק ביותר שבנה חמאס מעל ומתחת לקרקע בשערי העיר עזה. כשיצאתי מהנגמ״ש, צעקו לי המפקדים לרוץ לתוך בית, לתפוס מחסה. אין רחובות, אין כבישים, אין מדרכות, הכול הרוס. ירי מסביב. ״אנחנו חמישים מטר מפה, מנהלים עכשיו אש אל מול חוליית מחבלים״, אומרים לי, ואז מישהו צועק ״רחפן!״ כולם מרימים קנים לשמיים. מכת אש. מתברר שמחבלי חמאס שיגרו רחפן שמטיל רימונים, ורגע לפני שהרימון נחת על ראשינו, הצליחו החיילים ליירט אותו. הייתי לוחם, שכבתי במארבים. אני יודע מה זה לטעות בניווט ולהיכנס לשדה מוקשים, או להיתקל באש מפתיעה. ועדיין, המלחמה הזו הייתה חוויה שונה גם עבורי. אירוע שייקח עוד שנים לעכל, ושאת השלכותיו על החברה הישראלית עדיין לא ניתן להבין לעומק. *** בכתיבת ספר זה הקפדתי להיצמד לעובדות ולשיחות עם בכירי הצבא והמדינה, כפי שהיו. לתעד את היום־יום, ולא להחסיר דבר, כל עוד אין בכך סיכון לכוחות. כדרכו של יומן, ביקשתי לכתוב אותו באופן כרונולוגי ככל הניתן, גם כאשר תחזיות שניתנו לי או דברים שחשבתי בעצמי — התבדו או התבררו כלא נכונים בסופו של דבר. אני מאמין שזהו כוחו, בתיעוד היום־יום, ללא שיפוץ בדיעבד. פה ושם, במקומות שבהם הרגשתי שנכון לעשות זאת, הוספתי פרשנויות והערכות, על בסיס השיחות שקיימתי; הוספתי גם דילמות הקשורות לעבודתי ככתב צבאי, ודילמות ומשברים משפחתיים — שהם חלק מהתחום. מכיוון שאין זה ספר אוטוביוגרפי, מתוך האירועים הנוגעים לחיי כתבתי רק על אלה הקשורים למלחמה באופן כזה או אחר. ישנם סיפורים ואירועים שאליהם לא יכולתי להתייחס מפאת צנזורה וסודיות מחייבת, וחלק מהשמות הייתי צריך להשמיט. ככתב צבאי, יש לי אחריות כבדה — לחייהם של החיילים והאזרחים, ולמניעת סיכון מבצעים. לא על הכול כתבתי, ועל כן ישנם אירועים שנשמטו ממנו — מפני שהעדפתי להיצמד לתיעוד. נוסף על כך, מאותה סיבה, בחלק ניכר מהמקרים, אתם כבר יודעים מה מהדברים שנאמרו בזמן אמת התברר כמדויק, ומה מהציטוטים היה רחוק מהמציאות. זהו כוחו של בדיעבד, אך הקפדתי להיצמד לדברים כפי שנאמרו בזמן אמת. וישנו עוד עניין אחד משמעותי: העובדה שהספר הזה יורד לדפוס בספטמבר 2025 ועדיין לא הוקמה ועדת חקירה ממלכתית, כאשר נכון לעכשיו נראה כי יחלוף זמן רב בטרם תקום כזו — אם בכלל — רק מחזקת את ההחלטה לתעד. בהיעדר חקירה רשמית, השיחות והתיעודים מהמלחמה וגם מהימים שלפניה הם מסמך היסטורי לדורות הבאים, ולעיתים גם כתב אישום שקט. הכול כתוב כאן, שחור על גבי לבן, ממקור ראשון. קריאה מועילה. שער ראשון: מדינה בלהבות 7 באוקטובר 2023, 06:29 אני מתעורר לעדכונים על מטח רקטות מסיבי, ללא כל התרעה. עבורי, וכנראה גם עבור כל אזרחי ישראל, זו מלחמה בהפתעה מוחלטת. העדכון הראשון מדבר על ירי בלתי פוסק ועל ניסיונות חדירה של מחבלים. בשעה 06:35 עולה אלוף פיקוד הדרום ירון פינקלמן בקשר ומודיע: ״מלחמה״. בהמשך יספר לי תא״ל אבי רוזנפלד מפקד אוגדת עזה: ״לא היו לי כוחות. הבנתי מייד שזו מלחמה, אבל לא את ההיקף שלה. זה היה בלתי נתפס — לא האמנתי בעצמי שמדובר בשלושת אלפים מחבלים״. עוד לפני שאנחנו מספיקים לעלות לשידור, המוצבים לאורך גדר הגבול עם עזה נופלים בזה אחר זה. לנחל עוז, המוצב שבו ביקרתי רק כמה ימים קודם לכן, מגיעים יותר מ־200 מחבלים. תצפיתניות האוגדה שכל מערכת ההגנה הייתה תלויה בהן, נלכדות במלכודת מוות. ״הכול נשען על העיניים שלהן, אין לנו טוב יותר מהן״, אומר תא״ל רוזנפלד. ״אני לא חושב שמישהו זלזל בהן או לא הקשיב להן, אבל זה לא עזר. המערכת כולה כשלה בזיהוי ההתנהגות החשודה בשטח״. בינתיים אני מקבל התרעה מגיא סודרי, העורך הראשי של חדשות 12, שמבקש שאתחיל להיערך לשידור מייד, ברגע האפשרי הראשון. 7 באוקטובר 2023, 06:44 בסמארטפון שלי נוחת סרטון — טנדר עמוס מחבלים דוהר ברחובות העיר שדרות. אני קופא לשנייה, מאמת את התמונות ונעמד מול המצלמה. ״תפתח, תתחיל לדבר״, אומר לי העורך. ״אנחנו עולים מייד לשידור". אני עולה לשידור ובמשך ארבעים דקות אני לבדי באוויר. הטלפון בוער והתרעות פיקוד העורף מכסות את המסך. אני אוסף שברים ונזהר לא להמציא מילה. המשפט הראשון שיוצא לי מהפה לפני שאני מבין לגמרי את היקף האירוע, הוא ״אנחנו במלחמה״. מהר מאוד מגיעה הבשורה הקשה: אסף חממי, מפקד החטיבה הדרומית ברצועת עזה, נהרג. ״התקשרתי לאחד הקצינים, הוא אומר לי: ׳אני פצוע בצד הכביש׳, מספר תא״ל אבי רוזנפלד, מפקד אוגדת עזה על הרגעים הללו. ״אמרתי לו: ׳תחזיק מעמד, אני שולח אליך כוח׳, ושלחתי מישהו אחר שיתחיל לנהל את הקרב בדרום הרצועה. הרמתי טלפון לטל אשור, שהיה מח״ט לפני חממי. הוא היה בבית. אמרתי לו: ׳תעזוב הכול וטוס לפה, תחליף את חממי שנהרג׳״. תא״ל רוזנפלד עמד אז בפני דילמה, האם להישאר בחמ״ל האוגדה או לצאת להילחם בשטח. ״שאלו אותי למה לא יצאתי להילחם״, הוא אומר. ״בראייה שלי, אם הייתי עושה את זה — זה חוסר אחריות. לא הייתה לי כל יכולת להבין את תמונת המצב ולנהל את הלחימה. אני אפקיר את הדבר הזה כדי להרוג מחבל או שניים, בזמן שהמונים פושטים על היישובים? בחרתי באחריות להישאר והייתי עסוק רק בדבר אחד: להביא את כל הכוחות לגזרה ולייצב את המצב״. 7 באוקטובר 2023, 14:00 גורם בכיר מתקשר אליי בזמן שאני יורד משידור. יש למעלה מאלף הרוגים, הוא אומר, בזמן שבשידור אנחנו מדברים עדיין על 100–150. זה נשמע לי כמו הערכה מוגזמת, אבל אני — ובהמשך גם הציבור כולו — כבר מבינים שאנחנו בסיטואציה מפחידה: אין צבא, אין מדינה, אין על מי לסמוך מלבד על החיילים והאזרחים בשטח, שנלחמים באופן הרואי. בחלוף דקות, שיחה נוספת מגורם בכיר במטה הכללי: ״ניר, תקשיב טוב, אנחנו עכשיו צריכים אותך איתנו. כולם מסתכלים עליך, ואנחנו צריכים שתחזיק את העם, תחזיק את הציבור, אחרת הכול כאן יתפורר״. אחרי יום שידורים רצוף, שהחל מעט לפני שבע בבוקר, אני יורד מהשידור באחת בלילה ונשאר לישון בנווה אילן. התחושה שאיתה אני נכנס למיטה כדי לנסות לחטוף כמה שעות, היא של קריסה מוחלטת עד כדי כך שלראשונה בחיי אני נועל את הדלת, כי אין לדעת מה יכול להתפתח. בלילה, אחת לשעה אני מתעורר, לא מצליח לישון עמוק. אני שואל את עצמי אם כך נראה התקף חרדה. 8 באוקטובר 2023, 06:30 עד לשעה זו ידענו רשמית על נפילתם של 23 חיילי צה״ל ועוד 300 אזרחים בעוטף עזה, וגם על חטופים. חמאס פתח במלחמה. בלילה הקבינט קיבל החלטה: להשמיד את היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס. כל הסיוע לעזה ייעצר. אני מתארגן ומתחבר לשיחה עם שר הביטחון יואב גלנט. הדילמה שהוא מעלה, היא לאיזה סדר גודל של פעולה צריך להתכונן בעזה, ומה תהיה ההשפעה על הגזרות האחרות שעלולות להתפתח. ״יש הבנה שחזבאללה לא רוצים להיכנס״, הוא אומר. ״איך אנחנו מייצרים תוכנית מבצעית לפעולה בעזה כשיש לנו שם 150 חטופים?״ אני שואל מבלי לדעת שהמספרים כבר גבוהים הרבה יותר. ״צריך לבנות מחדש את כל התוכניות המבצעיות לעזה״, מודה גלנט, ועל כן התמרון כנראה יתעכב. כבר בשיחה הזו, מתחילים לעלות המחדלים. גלנט רומז לי על מערכות קשר של חמאס שהפסקנו להאזין להן, ומספר על המסיבה במתחם הנובה שם נשחטו עשרות צעירים. ״בכל מקום שחמאס חדר — כשלנו״, הוא מודה. ״הייתה להם עדיפות מספרית גדולה בכל הגזרות״. אחריו, הרמטכ״ל הרצי הלוי מתאר באוזניי איך חיל האוויר תוקף בכל מקום ברצועה. במקביל, עדיין יש מוקדים רבים של לחימה בתוך שטח ישראל, והרמטכ״ל מפרט את הגזרות השונות. ״אנחנו עם מוכנות לצפון, לוודא ששום דבר לא מתפתח שם״, הוא אומר. ״התחלנו לגייס מאות אלפי חיילי מילואים״. אחריו, שיחה עם מפקד שלדג, סא״ל ב׳, שמספר על הקרב שמנהלים לוחמי היחידה, הראשונים שהגיעו לבארי ולעלומים, נלחמו שם ואיבדו חיילים. הוא מוסיף ומתאר את השתלשלות האירועים מנקודת מבטו כמפקד, מבהיר עד כמה מופרכות הטענות שהלוחמים לא חתרו למגע. בכל מקום הם הסתערו, אבל בשל הנחיתות המספרית הגדולה התקשו מאוד. התיאורים דרמטיים, הלחימה קשה מאוד ויש נפגעים רבים. ״בבארי הצוות איכשהו מגן״, הוא אומר. ״נתקל במחבלים, חטפו הרבה אש עם הרוג ופצוע. במשך שעות נלחמו לבד, הרגו כבר 20 מחבלים וממשיכים להילחם עד הכדור האחרון״. ברשתות החברתיות ובפוליטיקה מתחיל ויכוח על חיל האוויר וחלקו, מסתובבות האשמות על חוסר תפקוד. ״ברגע שהבנתי שאנחנו במלחמה כולנו הפסקנו עם השעיית ההתנדבות״, כותב לי טייס במילואים. ״עליתי על מדים ורצתי לטייסת. עבדנו בגישה מאוד מתירנית של הפעלת אש. זאת אומרת, מה שרואים — יורים״. בדיעבד מתברר שנפגעו מהאש הזו גם אזרחים ישראלים, אבל חיל האוויר עשה ככל יכולתו בערפל הקרב, כשצריך היה לנסות לפגוע במחבלים ולא להרוג את החטופים. הדילמות המבצעיות רבות, ואני לא מקנא במי שצריכים היו לקבל את ההחלטות. טייס אחר מדווח שהמסוק הראשון הגיע לאזור עזה 45 דקות אחרי תחילת האירוע, וכל צוותי האוויר הוקפצו מהבתים לבסיסים כדי לנסות לתת מענה במהירות האפשרית. ״אין עם מי לדבר בקשר, מלא מטרות בכוונת, זה נראה כמו מתקפת זומבים מהסרטים״, הוא אומר. ״זיהינו וחיסלנו בשעות הראשונות מאות מחבלים, השמדנו טרקטורים על הגדר — גם את זה מהסרטון המפורסם שהורס את הגדר. ראינו אופנועים עם חמושים, טנדרים סטייל דאעש. רק מסוק אחד עלה לאוויר בניסיון לעצור את הטירוף הזה. אני 25 שנה טייס ולא ראיתי דבר כזה — המחבלים הגיעו מוכנים ועשו מארבים של טילים גם נגדנו. הלוחמים על הקרקע נלחמו כמו אריות, ואנחנו מצאנו את עצמנו יורים טילים מהאוויר לתוך הקיבוצים. מעולם לא דמיינתי שנפעיל כך אש בשטח מדינת ישראל״.