בעידן הנוכחי קשה להילחם בפייק ניוז, קשה להילחם בעשרות, מאות ואלפי אנשים שמפיצים מידע לא מבוסס ברשת שבכוח המסה קונה אחיזה במוחם של רבים כאמת מוחלטת. פעם היו מפנים אנשים לספרים, ספרים יצאו במשורה, ההשקעה בהם הייתה עצומה, מעבר לעלות הכספית היו גם בודקי עובדות שרצו לוודא שכל ספר שיוצא לאור מכיל דברים שההוצאה תוכל לעמוד מאחוריהם (ולא רק המחבר). את מצבו של שוק הספרים היום לא צריך להסביר, גם את העובדה שהיום רוב רובם של הספרים היוצאים לאור בשפה העברית יוצאים במימון עצמי וההוצאות, אם בכלל, עמלות רק על העימוד והסדרת השפה.
"מוח בריא" נכתב על ידי ניורוכירורג, מנתח מוח בשפת היום יום. האיש שמכיר את המוח שלנו בצורה הכי אינטימית שאפשר, האדם שרוצה שכל הפציינטים שלו ימשיכו לחיות שנים ארוכות ובריאות ואיש שכשהוא ממליץ על משהו זה אחרי שבדק בעצמו וראה הוכחות לדברים שהוא מספר עליהם, בחייהם של רבים. גם הוא, כמו רבים בעידן הנוכחי, נחשף לכוחן של הרשתות החברתיות בהפצת פייק ניוז ובכוחו הדל, בטח יחסית למי שיש להם אמצעי הדהוד עצומים שלו, מנסה להתמודד עם שורה של הנחות ומיתוסים אודות המוח האנושי, בריאותו, שיקומו והשמירה על תפקודו התקין, ואת כל זה הוא עושה באופן קולח, מרתק שמרגיש יותר כמו ספר פרוזה מרתק ומעשיר ופחות כמו ספר עיון עשיר בעובדות, שזה מה שהוא.
הספר מורכב משורה של ניסיונות אישיים מאוד של הכותב, ד"ר רהול ג'נדיאל, כסטודנט, רופא ואיש משפחה, מהם הוא יוצא למבט על ופורט את ההשלכות של התובנות האישיות שלו על בריאותם של אנשים אחרים. ד"ר ג'נדיאל מנסה, בכוחו הדל אם להודות על האמת, להסביר לקוראים שלו עד כמה האמונות הרווחות אודה מבנה המוח, תפקודו, היכולת להשפיע עליו עוד, רחוקים מן המציאות. הוא מתחיל בדיון אודות המוליכים העצביים השונים וההשפעה עליהם, וכמו אמיתות רבות בתחום מסביר שיש פער בין הידע שהיה לחוקרים לפני עשרות ואף שנים בודדות, לבין מה שיודעים היום על מבנה המוח ותפקודו. הידע הנצבר היום מעיד שההבנה שלנו אודות המוח הולכת ונעשית מוגבלת יותר, בעיקר משום שהחלוקה הדיכוטומית לתפקודים שונים ומיקומים שונים במוח הוכחה כלא נכונה. העיסוק שלו בניתוחי מוח הוכיח לו באופן אישי שכל מה שהאמינו אודות האופן בו נשמרים הכישורים, הידע והיכולות שלנו כבני אדם במוח שונה ומורכב מכפי שניתן לשער על ההשפעה שתהיה לפגיעה כלשהי במוח על האדם.
במהלך הקריאה בספר תוכלו לקבל מענה לשורה של "אמיתות" רווחות שחלקן אכן נכונות אך אחרות הן מיתוסים שהמחבר מבקש להפריך: האם בני אדם נעשים חכמים יותר מדור לדור? האם אנשים דו-לשוניים באמת מוגנים יותר מפני דמנציה? האם אנשים עם "מוח שמאלי" יצירתיים יותר מאלו שיש להם "מוח ימני"? כמה קפאין המוח שלכם באמת צריך? שינה וחשיבה, מה הקשר ביניהן? מה טיבו של המוח השני, זה שנמצא במעיים? האם למדיטציה יש ערך המסייע לתפקוד המוח? מה לגבי תעניות וצומות? איזה מהטיפולים העדכניים להגנה ופיתוח המוח אכן בעלי ערך ואלו הם בזבוז כספים משווע?
ד"ר ג'נדיאל לא מסתפק רק בדיון תיאורטי ובדוגמאות אישיות אלא מציע לקוראים שלו שורה של כלים מעשיים לבחינה עצמית ולתרגול והמלצות מניסיונו האישי עשיר אודות כלים שיכולים ללוות אותם לאורך זמן. אם אתם או הוריכם מרגישים שינוי בקצב בו אתם מעבדים מידע חדש ומתמודדים עם אירועים שונים, הספר הזה יכול להציע לכם שורה של כלים מבוססים בליווי הסברים מרתקים ומעמיקים אודות השינויים הטבעיים שעובר כל אדם והמענה שיש לבעיות ייחודיות המתעוררות במהלך השנים. מומלץ בחום לכל מי שהוא או אי יקיריו נמצאים בגיל השלישי.
* להתרשמות אישית, פתיחת הספר נמצאת בתחתית הרשומה.
מוח בריא מאת: ד"ר רהול ג'נדיאל מאנגלית: יואב כ"ץ הכורסא הוצאה לאור 2022 267 עמ' - כולל תודות, הערות ועל המחבר
פרולוג
הרגשתי לגמרי כמו בימי הביניים. המהלך לא יעבוד בלחץ הדרגתי, כמו בסגירת מלחציים. נדרש כאן כוח מהיר, מוחץ. לכן השתמשתי במתפס ראש, עם מסמרי פלדה באורך שלושה סנטימטרים בערך, כדי לקבע את הגולגולת לשולחן הניתוחים. כך, אם המטופלת שלי תתחיל לזוז, ראשה יישאר מקובע, ואני לא אהרוג אותה בטעות.
שלושת מסמרי המתכת היו צריכים לחדור לגולגולתה אחרי שינקבו את קרקפתה: מסמר אחד במצח ושניים בעורף, מחוברים כולם למהדק בצורת האות C. בזמן שהאסיסטנט שלי הרים את ראשה של המטופלת מהצוואר, תפסתי בבת אחת את הגולגולת במתקן הפלדה. הרעש הצורם שהשמיעו גלגלי השיניים המתכתיים גרם לסטודנטים, לאחיות ולרופאים שעמדו מאחורי בחדר הניתוח להשתתק. השלב הראשון מתוך כמה מאות השלבים הדרושים כדי שהכול יעבור באופן חלק, מהיר ומושלם הסתיים בהצלחה.
כך החלה הפעם הראשונה שבה פתחתי גולגולת של אדם חי. הייתי בשנה השלישית להתמחות במחלקה לנוירוכירורגיה באוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו. החולה שלי היתה באמצע שנות ה-30 לחייה והגיעה לחדר המיון בבית החולים יומיים קודם לכן בגלל חולשה מוזרה וסרבול בזרוע שמאל ובידה השמאלית. בסריקת MRI התגלה כתם חריג בצבע לבן בהיר במוחה - גידול בגודל אפרסק.
פעמים רבות בעבר עמדתי לצד נוירוכירורגים בכירים - סייעתי, צפיתי ולמדתי. אבל זאת היתה טיסת הסולו הראשונה שלי.
ניתוח מוח הוא דבר מוזר. חשים בו פחד, כמובן, אבל בעיקר יראת כבוד מכך שנמצאים בתוך ראשו של אדם אחר, פשוטו כמשמעו, והעובדה הזאת יוצרת גם לחץ וגם התרגשות. אני לא רוצה להישמע חסר רגישות, אבל בשבילי זה היה מרטיט. יש אנשים שמטפסים על הרים, יש כאלה שאוהבים סקי ויש מי שמשחק פוקר. אני אוהב לנתח מוחות של אנשים.
הסיכון בניתוח מוח הוא שאפגע בעורק וחלק מהמוח ימות. או שאיכנס מהמקום הלא נכון ולא אצליח להגיע לרוב הגידול. או שייראה שהכול הולך נהדר במהלך הניתוח, אבל המטופל יתעורר מההרדמה ולא יוכל לדבר לשארית חייו.
התקווה בניתוח הזה - והיא הסיבה שבגללה אני עוסק בתחום הזה - היתה להשיב לאישה הזאת, שהתחתנה רק לפני שלושה חודשים וכל החיים עוד היו לפניה, את כוח השרירים ואת השליטה המוטורית העדינה בידה השמאלית, כך שתתפקד היטב כמו קודם.
אמנם למטופלת הזאת היתה רקמה אבנורמלית במוחה, אבל גם היה לה די הרבה מזל, כי המסה לא היתה ממאירה. הגידול לא סיכן את חייה, רק אני סיכנתי אותם. אבל כל עוד הגידול יישאר שם וימשיך לגדול, חולשת השרירים שלה עלולה להחמיר ולהתפשט. הגידול היה ממוקם ברצועה המוטורית (תנועתית) של האונה הקודקודית הימנית - רצועה של רקמת מוח ברוחב 1.2 סנטימטר ובאורך 18 סנטימטרים ששולחת אותות תנועה לצד שמאל של הגוף. סוג הגידול המסוים הזה נקרא מֶנינגיוֹמה, כי הוא גדל מן הקרומים (meninges) של המוח. כיוון שהגולגולת לא יכולה להימתח, הגידול מתחפר במוח ומעוות את צורתו, בלי ממש לחדור לרקמה. אבל הלחץ מפריע לאותות החשמליים, מה שמוביל לחולשה.
אחרי שקדחתי והסרתי פיסה עגולה של עצם קרוב לקודקוד - מנתחי מוח קוראים לזה "להפוך את הדש" - חתכתי בעדינות בסקלפל מספר 11 לתוך הדוּרה, שהיא ממברנה דקה ודמוית בד המגינה על המוח. חרצתי את הדורה והרמתי אותה, אבל לא המשכתי הלאה.
עכשיו הוא היה לפני. יכולתי לראות את הגידול ממש על פני השטח של המוח. בניגוד לגוון הלֶשם המבריק של רקמת מוח בריאה, הרקמה כאן נראתה צהובה, אטומה וכדורית במידה חריגה.
התחלתי בכך שנכנסתי למרכז הגידול, רוקנתי את ליבתו כאילו היתה החלמון בביצה קשה, עד שהוא נותר חלול, והשארתי מאחור רק את היקפו הנוקשה יותר. אחר כך הרחקתי בעדינות את קליפת הגידול מחלק המוח שהקיף אותו וקיפלתי אותה אל תוך עצמה. זה היה השלב הקשה, כי בקצות ההיקף היו סיבי גישור דקים כקורי עכביש, והרקמה שהקיפה אותו היתה רכה כמו פודינג. לאט ובשיטתיות הפרדתי את הקווצות האלה במספריים מעוקלים באורך 20 סנטימטרים.
עסקתי בפעולה הזאת במשך שעתיים, תחת עדשה מגדילה ותאורה - ואז הגידול היה בחוץ. שטפתי את פני השטח של המוח במים סטריליים כדי לוודא שאין כלי דם מטפטפים או זולגים. לאחר מכן הגיע הזמן לסגור בהילוך לאחור. חיברתי מחדש את דש העצם לשאר הגולגולת ברשת טיטניום דקיקה, באמצעות ברגים ולוחיות זעירות, תפרתי את הקרקפת בחזרה למקומה ולבסוף שחררתי את המתפס שהחזיק את ראשה של המטופלת כך שלא יזוז.
כעבור שלושה ימים, אחרי שמוחה התאושש מהפלישה שלי, הכוח חזר במלואו לזרוע שמאל שלה ולידה השמאלית, ואני ידעתי במה אני רוצה להצטיין.
* * *
מקץ 15 שנים ואלפי ניתוחים, ניתוח מוח מבחינתי הוא עדיין ריגוש שאין דומה לו. שלושת הבנים שלי צוחקים עלי שלמדתי בבית ספר עד כיתה ל"ב - 20 שנה מעבר לתיכון, פשוטו כמשמעו - אבל זה מה שהיה דרוש כדי שאיהפך למנתח מוח ואוסיף דוקטורט בנוירוביולוגיה. ועדיין, אני מרגיש כאילו רק הצצתי למסתרי מוח האדם והפוטנציאל הגלום בו. זאת האובססיה שלי.
בימים אלה אני לא רק מנתח מוחות, אלא גם מלמד סטודנטים לרפואה וסטודנטים לתואר שני איך לנהל מחקר נוירולוגי ואונקולוגי במעבדה שלי בסיטי אוף הופּ - עיר התקווה - מרכז למחקר ולטיפול בסרטן בדרום קליפורניה. אני משתתף בכוחות משימה רפואיים ובמסגרת זאת נוסע למדינות שונות, כמו פרו ואוקראינה. כתבתי עשרה ספרים אקדמיים ויותר מ-100 מאמרים על ניתוחי מוח ועל מדעי המוח, שמשמשים סטודנטים לרפואה, דוקטורנטים ונוירוכירורגים.
אבל משהו מכרסם בי, ואין די ניתוחים או מאמרים מחקריים שיגרמו לזה להיפסק. מדובר במעין זיהום של הנפש, שמתפשט בגלל מגע קרוב עם הטלוויזיה, עם אתרים שונים ברשת, עם ספרים סנסציוניים ועם חברות מסוימות, שלהוטות לשכנע את הציבור בקשקושים פסבדו־מדעיים.
אולי שמעתם טענות דומות לאלה:
• יש אנשים שהצד השמאלי במוחם דומיננטי יותר, ויש כאלה שאצלם הצד הימני הוא הדומיננטי. אסביר כיצד נרקח המיתוס הזה.
• המעיים הם מוח נוסף. לא ממש. המוח אמנם שולח עצבים אל מחוץ לגולגולת, כמעט לכל מילימטר בגופנו, כולל רשת נרחבת של עצבים במעיים שמנטרים את מערכת העיכול. אבל מטופלים רבים עוברים מגוון של ניתוחים, שבהם מסירים את המעיים כמעט בשלמותם, בלי שהם מגלים סימנים לחוסר תפקוד מנטלי שניתן לייחס לכך.
• אימון המוח הוא אחיזת עיניים. למען האמת, חוקרים בכירים באוניברסיטאות מובילות ברחבי העולם ממשיכים לחקור את השפעותיהם של "משחקי המוח" הממוחשבים ושאר שיטות האימון לשיפור הביצועים הקוגניטיביים.
• למדיטציה אין סימוכין מדעיים אמיתיים. טעות. מחקר פורץ דרך שנערך לאחרונה מדד את ההשפעה המרגיעה של נשימה מדיטטיבית על המוח. הוכחה בו באלגנטיות הפיזיולוגיה המעשית שבבסיס הריטואל העתיק הזה, שנהפך לנוהג מודרני.
בימינו קשה מתמיד לברור את העובדות מתוך טענות הכזב.
רבים מהרעיונות האלה, שמומחים מטעם עצמם מוכרים, עלולים לעכב אותנו בדרך למימוש הפוטנציאל האישי האמיתי שלנו. טיפלתי בחולים שהאמינו בכל לבם כי עשבי מרפא או מדיטציה ירפאו אותם מסרטן במוח, ומשום כך דחו ניתוח מציל חיים. פגשתי אנשים שהיה ניתן למנוע את השבץ שלקו בו, לו רק היו ממלאים כמה כללים פשוטים לשמירת הכושר הנוירולוגי. הכרתי סטודנטים בקורסים שלי בבית הספר לרפואה שחשבו שישיגו ציונים טובים יותר אם ייקחו גלולות "חכמות", שבסך הכול אפשרו להם לעבוד קשה יותר או זמן רב יותר ולהיות מבריקים או בינוניים כפי שהיו מלכתחילה.
הספר הזה הוא הניסיון שלי להפריד בין מדעי הכלום למדעי המוח, בין רוח וצלצולים לרוח הקִדמה. אני רוצה לעזור לכם להשיג את מטרותיכם ולהבטיח שאתם ויקיריכם לא תגיעו לעולם לשולחן הניתוחים שלי.
לשם כך, כל טענה שאביא כאן מגובּה במחקר מדעי רציני ועכשווי. לא אמעיט בסיכונים שברפואה אלטרנטיבית וגם לא אגזים ביתרונות הרפואה המערבית המסורתית. ידע הוא מטרה נעה, ואני אחלוק איתכם מה שידוע לנו עכשיו ומה שאנחנו מקווים לגלות.
אי־אפשר להגזים בנפלאות המוח. בין האוזניים שלנו חיים כ-85 מיליארד נוירונים - מספר תאי המוח רב כמספר כל הכוכבים בשביל החלב. לכל אחד מהנוירונים הללו יש אלפי חיבורים דמויי חוט, שנקראים סינפסות, והן בתורן מחוברות לנוירונים אחרים במוח - יותר מ-100 טריליון חיבורים. המספר הזה גדול פי עשרה ממספר הגלקסיות שמעריכים כי יש ביקום כולו. מורכבות המוח היא רחבת ידיים ואין לה שום מקבילה.
גם כאשר מנתחי מוח יודעים שהליך רפואי מסוים עובד ומפחית סבל, לעתים קרובות אנחנו לא מבינים מדוע. אני יכול להשתיל אלקטרודה בעומק מוחו של אדם ולדעת שהיא תפחית דיכאון או הפרעה אובססיבית כפייתית או שתשפר את מצבו של חולה פרקינסון. איך? שאלה מצוינת. כשתגלו את התשובה, תתקשרו.
דבר אחד ברור לנו, מנתחי המוח: כל מוח יכול לעשות קאמבק אחרי מחלה קשה או פציעה הרסנית. ראינו במו עינינו הוכחות לכך במטופלים שעברו שבץ, פציעה או סרטן במוח והחלימו באופן מדהים. הם לומדים מחדש ללכת ולדבר, מחזירים לעצמם את יכולות המוטוריקה העדינה ומשפרים את תפקודיהם הקוגניטיביים בטכניקות שאפשר - שחייבים - להתאמן בהן לא רק בבית החולים אלא גם בבית. אם המטופלים שלי יכולים לעשות את זה, למה שמישהו בכלל יפקפק בכך שאנשים בריאים יכולים להעביר את הכוח הקוגניטיבי שלהם להילוך גבוה יותר?
כדי לעזור לכם להעלות הילוך מילאתי את הספר הזה באסטרטגיות מעשיות ובטריקים שנבחנו בחיים האמיתיים ויסייעו לכם, בעזרת גישה ממוקדת מוח, להגיע לביצועי שיא בכל תחום: תזונה, יצירתיות, שינה, זיכרון ועוד המון דברים. הם מתאימים לצעירים ולזקנים, לבריאים ולחולים.
אל דאגה, אני לא אומר לכם להניח בצד את הטלפון החכם. המכשירים לא הולכים לשום מקום והם אינם רעים מטבעם. הכול תלוי באופן השימוש בהם. למען האמת, המטופלים שלי משתמשים לעתים קרובות במכשירים כאלה במהלך השיקום של מוחם, ואני אלמד אתכם כיצד להשתמש בכלים דיגיטליים כדי שהמוח שלכם ימשיך להיות חד וזריז.
המסע שאליו אקח אתכם בספר הזה יעבור בתוך חדר הניתוח, סביב העולם, במשלחות הניתוחים שלי, ובמעבדת המחקר שלי - כדי שתבינו איך נראים החיים בקו החזית של מדעי המוח. נצא להרפתקה בקצוות הרחוקים של חקר המוח כדי לגלות את פריצות הדרך האחרונות והחשובות ביותר בתחום המוח, שהופכות את המדע הבדיוני למציאות, ואחלוק איתכם סיפורים של כמה ממטופלי, שהחלימו בצורה מופלאה.
כל פרק כולל חלק מיוחד, אחד או יותר, מהרשימה להלן:
• נוירו־כאסח - שבו אנפץ מיתוסים פופולריים ואתייחס לאי־הבנות.
• נוירו־חנון - שבו אצלול מעט לעומקן של תיאוריות מדעיות מגניבות (גם אם רעועות), של תגליות מדעיות ושל ההיסטוריה של המדע.
• נוירו־כושר - שבו אפרוט את המדע לפעולות שאפשר ליישם בחיים.
תמצאו כאן מידע מבוסס וחדשני ולא תיאלצו להיכנס למשטר מתיש, שיגזול יותר מדי מזמנכם, כדי לראות תוצאות. כמנתח שעובד עם מטופלים על בסיס יומיומי, כאב לשלושה בנים וכבעל לאישה שהיא מדענית מוח עם לוח זמנים קפדני משלה, אני יודע שהחיים עלולים לפגום גם בכוונות הכי טובות.
אם אני נותן למטופלים רשימה של עשר המלצות ליישום אחרי ניתוח, אני יודע ש-95 אחוז מהם לא יבצעו את כל העשר. לכן אני מציין שניים או שלושה פריטים ברשימה שמניבים את התוצאות הכי טובות. כך אעשה כאן למענכם - אתמקד באסטרטגיות שבונות את המוח אך לא יבזבזו את זמנכם.
חיכיתי עשר שנים לכתוב את הספר הזה. רציתי לעשות זאת בשלב בחיים שבו אני כבר לא טירון, אבל עוד רחוק מהפנסיה.
אני מקווה שתחשבו שהוא ראוי.
רהול
1
שיעור אנטומיה שאין
דומה לו
שנאתי את קורס מבוא לאנטומיה, שהוא קורס בסיסי לכל תלמידי הרפואה החדשים. הקורס שלי התקיים באולם ענקי שהסריח מפורמלין והיו דחוסות בו גופות עירומות על שולחנות פלדה. כל אחת הוקפה בכנופיית סטודנטים שהיו להוטים להתחיל לחפור בה.
כל העסק היה בעיני מבעית ודוחה ובו בזמן גם משמִים. מה הסיכון בניתוח גופה? כל העניין היה מטריד ומערער עד כדי כך שבמשך כל השנה הראשונה ללימודי הרפואה לא החזקתי אזמל מנתחים ביד אפילו פעם אחת. במקום זאת התעקשתי רק להשקיף כשסטודנטים אחרים חתכו וחקרו. ניתוחים, התברר לי, אינם העתיד שלי.
אפילו המוח, כשפגשתי בו לראשונה, התגלה כאכזבה כמו כל שאר הגוף. אחרי כל ההרצאות וספרי הלימוד שהיללו את נפלאותיו, הדבר שראיתי בשנה הראשונה בבית הספר לרפואה, כשהיה מת ומרוקן מדם, נראה כמו כרובית קמוטה בצבע בז'. הבנתי לגמרי למה המדענים הקדמונים התעלמו ממנו במשך 1,000 שנים. אבל דבר אחד במוח משך את תשומת לבי: עד כמה קשה להגיע אליו. כדי לחדור לגולגולת קיבלנו מסור חשמלי רגיל מחנות כלי עבודה ואמרו לנו לעשות חתך מעגלי סביב היקפו.
חוסר העניין שלי באנטומיה של גוף האדם, ואולי אפילו הדחייה שחשתי כלפיו, נעלמו בשנה השלישית שלי בבית הספר לרפואה, אז הורשינו לראשונה לצפות בניתוח לב במטופל אמיתי. העוצמה, הסיכון והאדרנלין הכרוכים בכך היו כל מה שחיכיתי לו. עד אז שאלתי את עצמי ברצינות אם אני מתאים לרפואה. הכול היה ספרים ושעמום וגופות. פתאום הדם זרם. ידעתי שלא אוכל להעביר את כל הקריירה שלי בכתיבת מרשמים. מזוויע ככל שהדבר יישמע, הייתי זקוק לדם על הידיים.
אחרי שהשלמתי ארבע שנים בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת דרום קליפורניה, התקבלתי לתקופת הסטאז' בכירורגיה באוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו, מתוך כוונה להיעשות מנתח לב. ההתמחות הזאת נראתה לי המסוקסת ביותר בהתמחויות הכירורגיות. על נוירוכירורגיה לא חשבתי לרגע. לא צפיתי בניתוח מוח אחד בכל ארבע השנים שלי בבית הספר לרפואה.
בשנה הראשונה של הסטאז' עברתי יחד עם שאר המנתחים לעתיד ברוטציה מהתמחות להתמחות - טראומה, אורתופדיה, פלסטיקה, ניתוחי בטן, לב, אף־אוזן־גרון, ולכאורה מוח. אבל נחשבנו לכאלה גלמים, שהנוירוכירורגים אפילו לא הרשו לנו להיכנס לחדר הניתוח. נשארנו בחוץ ושימשנו כלבלרים מהוללים באזורי טרום הניתוח ולאחר הניתוח.
אבל בסוף אותה שנה התחילה להסתובב שמועה במסדרונות בית החולים: הנוירוכירורגים עומדים לסלק את הסטאז'ר הנבחר שלהם, משהו לא הסתדר איתו. התת־התמחות הזאת היתה אליטיסטית כל כך, שהם לקחו רק סטאז'ר אחד בשנה, בהשוואה לשלושה סטאז'רים או יותר בכל התמחות אחרת.
ערב אחד התיישב לידי מתמחה בנוירוכירורגיה בקפטריה של בית החולים וציין שהמחלקה שלו לא תוכל לתפקד בלי הסטאז'ר היחיד הזה מדי שנה.
"אנחנו מחפשים לגנוב מישהו מהמחלקות הכירורגיות האחרות," אמר לי הבחור.
"את מי חושבים לקחת?" שאלתי.
"אותך," הוא אמר.
חשבתי: ברצינות?
לא ידעתי כמעט כלום על המוח. סטאז'רים בכירורגיה נוטים להתעלם ממנו אם הם לא מתכוונים להתמחות בו. פשוט לא מבזבזים עליו את הזמן כי בהמשך הדרך, אם נתקלים במקרה שמערב את המוח, מפנים אותו למומחה בלי לחשוב על זה פעמיים.
"יצא לך מוניטין," אמר לי המתמחה. "אתה יודע הכי פחות, אבל עושה הכי הרבה. הם אוהבים את איך שאתה עובד ואת העובדה שאתה לא נרתע. הפרופסורים חוששים בעיקר שלא יהיה לך מספיק זמן להשלים את הידע הבסיסי ולעבור את הבחינות. הם יודעים שיש לך ידיים טובות - מנתחי הלב אמרו להם - אבל שואלים את עצמם כמה אתה חכם."
"תודה, כאילו," אמרתי, כי לא הייתי בטוח איך להגיב.
בתוך שבוע, הפרופסורים ואני ישבנו לדון בהצעתם הרשמית אלי שאעבור לנוירוכירורגיה.
"למה שלא תנסה," אמר אחד מהם. "אם לא תשתלט על העניינים, נפטר אותך."
הוא צחק. גם האחרים צחקו. אבל הם לא התלוצצו.
"אף פעם אפילו לא ראיתי ניתוח מוח," אמרתי. "לפני שאני עושה את הצעד הזה, הייתי רוצה לצפות בניתוח."
הם הציעו לי לצפות בקרניוטומיה קדמית דו־צדדית שתוכננה לבוקר המחרת. הניתוח, אמרו, מתחיל בהסרת מרבית עצם הגולגולת מעל המצח.
"ואפשר לעשות את זה בלי להרוג את המטופל?" שאלתי.
הפעם הם צחקו לתמימותי.
אבל אף אחד לא צחק למחרת בשבע וחצי בבוקר, כשעמדתי מול המנתח, בצד השני של שולחן הניתוחים. המטופל שלו, ששכב לפנינו, היה מכוסה כולו בסדין, פרט לקודקודו, שגולח קודם לכן. המנתח חתך את הקרקפת, קדח בעצם ופתח אותה, חתך את הדורה ופתח גם אותה, ואז התגלה בשר לבן גלי מנומר בכלי דם זעירים. לרגע אחד היתה לי הרגשה של חילול הקודש. ניתוח לב הוא עניין מרשים, אבל איכשהו זה כמו לעבוד על מנוע של מכונית: מלא שסתומים ובוכנות וצינורות דלק. אבל המוח שונה.
המוח הוא הליבה המסתורית של כל בן אנוש. חשבתי שאולי גולגולת של אדם חי צריכה להיות מרחב קדוש, אסור בכניסה.
התחושה הזאת נמשכה כחמש שניות. ואז הגיע הריגוש. אם קמרון הגולגולת הוא מקום קדוש, כך יהיה: אני יכול להיות אחד המעטים שזוכים באמון ונכנסים אליו. באותו יום הודעתי לפרופסורים שאקבל את הצעתם להיכנס להכשרה נוירוכירורגית.
וכך קרה שקיבלתי שיעור אנטומיה מיוחד במינו. ועכשיו אשמח להציג לפניכם את המקום שאני עובד בו.
מעבר לגולגולת
לפני הכול: המוח לא ממש יושב בתוך הגולגולת, אלא צף, ומגן עליו בולם זעזועים בשם הנוזל המוחי־שדרתי. הנוזל הזה מיוצר בקצב של כשתי כוסות ליום בתוככי החללים העמוקים והנחבאים של המוח: חדרי המוח.
אף על פי שהוא נראה כמו מים, הנוזל המוחי־שדרתי מלא במרכיבים ביו־אקטיביים שמשמשים בתור "הנוזל המזין" של המוח. הוא מוליך גורמים ביו־אקטיביים שמשאירים את המוח בכושר וגם מנקזים ממנו את תוצרי הפסולת שלו.
אחד הדברים המוזרים במוח הוא המרקם שלו כשנוגעים בו. אנשים משערים שהוא כמו שריר או שומן גוף - שאפשר לדחוף לתוכו את האצבע כמו לתוך הבטן, והוא יימעך קצת ואז יחזור לצורתו המקורית. אבל זה לא מה שקורה. במציאות, המרקם של המוח לא דומה לשום רקמת גוף אחרת. הוא יותר כמו פלאן או פודינג לחם. אם תוקעים בו את האצבע, היא שוקעת לתוכו. אפשר לקחת אצבעון ולחפון בו, כמו בכף של גלידה, מיליון ומשהו תאי מוח כמו כלום.
דרך אגב, התאים האלה שבבטנה החיצונית של המוח הם החשובים מכול. בטח שמעתם על הקורטקס - קליפת המוח. המילה "קורטקס" מקורה בלטינית, באותה מילה שממנה הגיעה המילה "קורק" - שַעַם, שהוא בעצם קליפה של עצי אלון מזן מסוים. הקורטקס הוא הקליפה שעל המוח - לא ייאמן, אבל עובייה כחצי סנטימטר בלבד - ושם קורה רוב הקסם של בני האדם: המודעות, השפה, התפיסה, המחשבה.
תו ההיכר הבולט ביותר בפני השטח של המוח הוא הדמיון שלהם לגבעות ולעמקים צפופים מאוד. הסיבה לכל הקפלים האלה היא שכך שטח הפנים גדול יותר. אם נפרוש את קליפת המוח לגמרי, היא תהיה בגודל של פיצה אקסטרה־לארג'. המוח רוצה לקבל כמה שיותר שטח של הקליפה הדקה אך העוצמתית הזאת, ולכן הוא מצא דרך להכניס לגולגולת כמה שיותר ממנה, באמצעות כיווצים כמו באקורדיון או בקפלים בווילון.
מה שצריך להבין בקשר לקליפת המוח הוא שהיא כולה "חומר אפור", כלומר הגופים המרכזיים של תאי המוח (נוירונים, או תאי עָצָב). אם מסתכלים עליהם תחת עדשה של מיקרוסקופ עוצמתי, נראה שהנוירונים עומדים זקופים כמו אורנים ביער. וכמו שורשי עץ, לכל נוירון יש רשת מסועפת של חיבורים דמויי חוטים שמתחברים לנוירונים אחרים. המַחְברים האלה - המקבילה הביולוגית לכבלים - הם "החומר הלבן". 60 אחוז מהמוח הם חומר לבן.
הסיבים הנכנסים, שנושאים מסרים מן התאים האחרים, נקראים דנדריטים. הסיבים היוצאים, ששולחים מסרים אל התאים האחרים, נקראים אקסונים. אם נוירון אחד רוצה לדבר עם נוירון אחר, הוא שולח אות חשמלי לאורך האקסון שלו, שפוגש את אחד הדנדריטים של נוירון אחר. אבל הם אף פעם לא נוגעים זה בזה פיזית, כמו בציור של מיכלאנג'לו על תקרת הקפלה הסיסטינית: אלוהים ואדם שולחים את ידיהם זה אל זה ולא נוגעים.
המרווח ביניהם, שנקרא סינפסה, הוא המקום שבו מתערבל מגוון של מסרים כימיים. גחלים כימיות, שנקראות מוליכים עצביים (נוירוטרנסמיטורים), צפות על פני המרווח הסינפטי. יש עשרות סוגים של מוליכים עצביים, שעל חלקם אולי שמעתם - למשל, דופמין, סרוטונין, אדרנלין והיסטמין - ולכל אחד מהם יש השפעות שונות על התקשורת ועל התפקוד העצביים. אם מחברים הכול יחד, אפשר להתחיל להבין את המנגנון שיוצר מגוון אינסופי של רגשות, מחשבות ודמיון, שאנחנו בני האדם חווים.
נוירו־כאסח: התפקידים הרבים
של הכימיקלים במוח
יש מי שחושבים על דופמין כעל המוליך העצבי של "הרגשה טובה", ששוטף את המוח כשנשטפים בתחושות של אהבה או שמחה, או מופעל בעזרת סמים כמו קוקאין. אבל כמו כל המוליכים העצביים, יש לו תפקידים רבים. נכון, הדופמין מעורב מקרוב ביצירת תחושות סובייקטיביות של עונג. אבל חוסר דופמין במוח גורם לחולי פרקינסון להתקשות בתנועה. וכאשר ניתנות תרופות כמו לֵבוֹדופּה, שמחליפות את הדופמין החסר על מנת לטפל בבעיות תנועה, מגוון תופעות הלוואי האפשריות חושף מגוון של בעיות. חלק מהמטופלים מפתחים התמכרות להימורים, ואחרים נעשים היפר־סקסואליים (כלומר סובלים מעודף מיניות). השורה התחתונה היא שייחוד של תחושה אחת או תפקיד קוגניטיבי אחד לכל מוליך עצבי הוא פשטנות יתר מוגזמת. כל המוליכים העצביים - דופמין וגם אדרנלין, נוראדרנלין, גלוטמט, היסטמין ורבים אחרים - ממלאים תפקידים שונים בחלקים שונים של המוח.
אבל הבה נחזור למפה הגדולה של המוח. תפקודית, קליפת המוח מחולקת לארבעה מדורים, או אונות. כל אונה מוקדשת לסדרה מסוימת של משימות. אולם מבחינה מבנית - במבט־על - המוח גם מחולק למחצית שמאלית ולמחצית ימנית, הנקראות המיספרות (חצאי כדור). בין שני החצאים מחבר כפיס המוח (שמו הלטיני הוא corpus callosum, גוף קשה), ששוכן עמוק בתוכו, הרבה מתחת לקליפת המוח, והוא צרור של מאות מיליוני אקסונים. כל אחת מארבע האונות וכל שאר מבני המוח, הממוקמים עמוק יותר בתוכו, קיימים בזוגות, ממש כמו העיניים, האוזניים והגפיים שלנו.
נתחיל מהאונה הייחודית ביותר לבני אנוש: האונה הקדמית הענקית, שבולטת מתחת למצח שלנו.
האונה הקדמית
האונה הקדמית ממלאת תפקיד ראשי במוטיבציה ובהתנהגויות מתגמלות.
כשמקשיבים בריכוז למה שהמורה או הבוסית אומרים, האונה הקדמית נמצאת בפעולה. תרגילים במתמטיקה? האונה הקדמית. תשבץ? האונה הקדמית. מנסים להבין איך להתמודד עם חבר לשעבר שלאחרונה מלכלך עליכם מאחורי הגב? השילוב של כל הרגשות, הזיכרונות והתגובות האפשריות דורש את היכולת לתפקד כמו רכז במשחק כדורסל, יכולת שיש לאונה הקדמית.
וכשמתחשק לנו לזנק מהמכונית ולצעוק על מישהו שעומד לצדנו בפקק תנועה, האונה הקדמית היא שאמורה להתערב ולומר, "רגע, חבל, לא שווה את זה."
למעשה קבלת ההחלטות המורכבת הזאת והלהטוטנות בין אפשרויות מנוגדות מנוהלות על ידי תת־מדור של האונה הקדמית שנקרא קליפת המוח הקדם־מצחית. ממש כפי שמעיד שמו, הוא החלק הקדמי ביותר של האונה הקדמית. כאן שוכנות כמה מהיכולות האנושיות ביותר: תכנון, אישיות, למידת כללים ושאר תפקודים "ניהוליים", המאפשרים לנו לחיות בעולם מורכב ומלא בדקויות שמפגיז אותנו בגירויים.
תת־מדור נוסף של האונה הקדמית, קרוב לקצה החיצוני של הגבות, נמצא רק בצד אחד בראש. זוהי ההמיספרה ה"דומיננטית", שלרוב נמצאת בצד שמאל (אצל מי שימני) ולעתים נדירות בצד ימין (אפילו אצל מי ששמאלי). תת־מדור זה, שנקרא אזור בְּרוֹקה, הוא המקום שבו שוכנת יכולת הדיבור. בפרק 3, "מקום מושבה של השפה", יש תיאור מלא של אזור ברוקה ושל אזורים קרובים אליו, ששולטים לא רק ביכולת הדיבור, אלא גם בהבנה.
האונה הקודקודית
מרחק סנטימטרים ספורים מפסגת הקודקוד ולכיוון העורף משתרעת האונה הקודקודית, המנהלת את החישה. במחצית הראשונה של המאה ה-20 מיפה הנוירוכירורג הקנדי־אמריקאי ויילדר פנפילד במדויק איזה חלק באונה הקודקודית מקושר לאיזה איבר בגוף. הוא השתמש בגשוש זעיר בעל קצה מפוצל, שזרם חשמלי קלוש עובר בין שני קצותיו, כדי לגרות את האונות הקודקודיות של מטופלים, שהיו בהכרה, בזמן שעברו ניתוח מוח.
(זה אולי נשמע מוזר, אבל אנחנו עדיין עושים ניתוחי מוח במטופלים ערים כדי לסייע להם. מתברר שאין תחושה על פני השטח של המוח. הקרקפת חשה כאב, אבל על פני השטח של המוח אין קולטני כאב. המוח מסתמך על שליחיו העצבים, שהוא שולח אל הפנים ואל הגוף דרך חוט השדרה. לכן, אם אני מאלחש לאדם את הקרקפת ופותח לו את הגולגולת כשהוא מורדם, ואז מפחית את מינון ההרדמה, הוא מתעורר ישנוני ולא חש כאב ומסוגל לומר לי אם אני נוגע במשהו שפוגם ביכולתו לזוז, לדבר, לראות - או כל דבר אחר.)
שלב אחר שלב צעד פנפילד בשיטתיות במעלה האונה הקודקודית וסביב לה כדי לזהות את התחושה התואמת של מגע בכל חלקי הגוף. באזור זה ההרגשה היתה כאילו נגעו בכף הרגל; באזור זה ההרגשה היתה כמו ליטוף בלחי. פנפילד מיפה את האונה הקודקודית וכך יצר את מה שידוע כיום בשם הוֹמוּנקוּלוּס, או "איש קטן".
אפשר לראות באיור שללשון, לשפתיים ולאצבעות לבדן מוקדש במוח בערך אותו שטח שמוקדש בו לכל החלק התחתון של הגוף מתחת לירכיים. לא פלא שנשיקה או ליטוף מעוררים אותנו.
באופן מדהים, יותר מ-40 שנה אחרי מותו של פנפילד, המפות שלו נותרו מדויקות כל כך, שעדיין משתמשים בהן היום כמדריך כללי למיקום תפקודי החישה והתפקודים המוטוריים.
האונה העורפית
החלק במוח שנמצא ממש בירכּתי הראש נקרא האונה העורפית. החלק הזה הוא מרכז העיבוד החזותי של המוח. פציעה או שבץ בשתי האונות העורפיות, השמאלית והימנית, יגרמו לעיוורון, גם אם העיניים בסדר גמור.
התוצאות יהיו מוזרות יותר אם רק האונה העורפית השמאלית נפגעה, או רק הימנית. לפי מיקום הנזק, לפעמים כמעט לא מבחינים בהשפעה על הראייה. אבל מדי פעם יכול אדם לפתח מצב רפואי בר־טיפול שנקרא המיאנופסיה הומונימית: עיוורון חלקי בשתי העיניים, אבל רק בצד שמאל של שדה הראייה, או רק בצד ימין. מי שיש לו המיאנופסיה הומונימית יכול לראות מצוין במבט היישר לפנים, אבל הראייה ההיקפית שלו פגומה.
האונה הרקתית
הניחו אצבע כשלושה סנטימטרים מעל לכל אוזן. קצת מתחת לנקודה הזאת נמצאים שני החלקים של האונה הרביעית, היא האונה הרקתית (מהמילה "רקה"). שלא במפתיע, האונה הרקתית מנהלת את עיבוד הצלילים באופן כללי, ובפרט את הבנת הדיבור.
ד"ר פנפילד השתמש בגשוש החשמלי שלו גם כדי לגרות את האונה הרקתית. הוא גילה שיש נקודות שכאשר מגרים אותן, אנשים פתאום נכשלים בהבנת דיבור. כשגירה נקודות אחרות, הם חוו מגוון מדהים של תחושות: מצבים דמויי חלום, מחנק, בעירה, נפילה, דז'ה וו, אפילו רוחניות עמוקה.
פעם השתמשתי במכשיר גירוי חשמלי על אונה רקתית של מטופל שהיה בה גידול עמוק בפנים. גיריתי אותו פה ושם כדי למצוא מקום שבו אוכל לחתוך לעומק בבטחה ובכל פעם שאלתי מה הוא חווה, אם בכלל.
"אני שומע את קנדריק לאמאר!" הוא אמר בשלב כלשהו. "קנדריק עושה ראפ!"
זה היה כל כך מוחשי, הוא אמר. הוא שמע את זה כאילו הפעלתי רמקול ממש ליד אוזנו.
אי־שם למטה
ארבע האונות שדנו בהן הן רק אונות קליפת המוח, השכבה החיצונית ביותר שלו. מתחתיה, האקסונים והדנדריטים מחברים ומתעלים את מיליוני הנוירונים שמעליהם זה אל זה ואל מבנים עמוקים יותר במוח למטה. המבנים התת־קליפתיים הללו משמשים חלקית כמרכזי מעבר לאותות שמגיעים מחוט השדרה או יוצאים אליו. הם מווסתים ומכוונים בעדינות את המסרים האלה.
נוירו־כאסח:
החומר האפור אינו אפור
במוח חי, החומר האפור אינו אפור והחומר הלבן אינו לבן. הצבעים האלה מופיעים רק ברקמות של מוח מת, שמלא בחומרי שימור. במוח חי, חומר אפור הוא למעשה בצבע בז'־ורוד מבריק, וחומר לבן - שהוא אקסונים עטופים בנרתיק מיאלין שומני - הוא בצבע פנינה נוצצת. באור העז של חדר הניתוח, פני השטח הססגוניים של המוח מנוקדים בצפיפות בעורקים בצבע אדום־שני ובוורידים בצבע כחול־יקינתון.
ההיפּוֹקמפּוּס ממוקם במרתף האונה הרקתית. שמו נגזר מהדמיון בינו ובין סוסון ים (ביוונית, "היפוס" הוא סוס ו"קמפוס" הוא מפלצת), שהבחין בו לראשונה ונציאני בן המאה ה-16 שעסק באנטומיה. למעשה יש שני היפוקמפוסים, מתחת לשתי האונות הרקתיות, משמאל ומימין, והם חיוניים ליצירת זיכרונות חדשים.
בדרך כלל, אחד ההיפוקמפוסים, השמאלי או הימני, הוא הדומיננטי, והיתירות הזאת מאפשרת להסיר את אחת האונות הרקתיות אם אדם סובל מהתקפי אפילפסיה שנובעים ממנה, וזאת בלי להרוס את יכולתו לזכור אנשים, מקומות ואירועים חדשים. כדי להבין איזה צד הוא הדומיננטי מכבים צד אחד בכל פעם בעזרת חומר משתק זמנית, ואז שואלים סדרה של שאלות זיכרון.
מדענים למדו לראשונה מה תפקיד ההיפוקמפוס עקב מקרה טרגי של גבר שנודע ברבים רק בראשי התיבות של שמו, ה"מ, עד אחרי מותו בשנת 2008. הנרי מולייסון סבל מאפילפסיה מילדות, עד שב-1953, בגיל 27, עבר ניתוח ניסיוני: חלקים מהאונות הרקתיות שלו משמאל ומימין הוסרו בתקווה לחסל את הפעילות העצבית החריגה שגרמה לאפילפסיה שלו. בסופו של דבר הוציאו לו את שני ההיפוקמפוסים והאזור המקיף אותם. לאחר מכן הוא עדיין הצליח ליצור זיכרונות חטופים לטווח קצר (לדוגמה, הוא זכר מה אמר מישהו לפני דקה), אבל לא זיכרונות חדשים לטווח ארוך (מקץ שעה, הוא לא זכר כלום מהשיחה).
האמיגדלה מזכירה שקד בצורתה, וכמו שיש שני היפוקמפוסים, יש שתי אמיגדלות, אחת בכל צד של המוח. כדי להמחיש היכן הן ממוקמות, אפשר לדמיין שני קווים שנמתחים לאחור היישר מאחורי העיניים, וכל אחד מהם מצטלב עם קו שלישי, שעובר בין האוזניים.
למרבה הצער, למבנה הזוגי הזה יצא שם רע כמקום שבו שוכן הפחד. פשטנות היתר המוגזמת הזאת היא נאיבית ומטעה. מקורה בתיאורים בעיתונות של מחלה נדירה בשם תסמונת קלובר־בוסי, שמאופיינת באובדן כמעט מוחלט של פחד בעקבות פציעה באמיגדלה. אמנם נכון שהאמיגדלות ממלאות תפקיד חשוב בפחד, אבל הן ממלאות תפקיד חשוב גם ברגשות אחרים. הן לא מרכז הפחד, אלא צומת חשוב של רגשות.
התלמוס הוא מבנה זוגי נוסף. הוא גדול ממבנים אחרים בעומק המוח ויושב קרוב לתחתית המוח, מעל גזע המוח. אשכול גדול זה של חומר אפור, שממוקם במרכז האמיתי של המוח החצי־כדורי שלנו, משרת כסוג של תחנת רכבת לכל האקסונים שעוברים שם בדרכם לחוט השדרה. כאן מכוּוננים האותות של האקסונים; מעדנים ומחליקים את האותות שנשלחו להניע את השרירים. התחושות שבאות מן הגוף עוברות אפנון דומה ונשלחות במסלולים הנכונים לכיוון המיקומים המתאימים בקליפת המוח. התלמוס הוא כמו מרכזניות במרכזייה מיושנת, שמכוונות זרם של שיחות נכנסות ויוצאות ליעדן.
ההיפותלמוס, הממוקם מתחת לתלמוס, הוא רק בגודל של ענב שמנמן, אבל הוא מסדיר את ההורמונים ששולטים בלחץ הדם, בחום הגוף, בגדילה ועוד. הוא אזור אסור לטיסה במהלך ניתוחים.
מתחת לכל שאר הדברים, בתחתית ובמרכז המוח, שוכן גזע המוח, שהוא מבנה בעובי אגודל. אם מכניסים אצבע לפה, היא מצביעה על גזע המוח. מאחור הוא בערך בקו צווארון החולצה. גזע המוח הוא החלק במוח ששולט בתפקודים בסיסיים, כגון נשימה, שינה, קצב הלב, מודעות ורגישות לכאב. אם הוא ניזוק, אין סיכוי להחלים. לא מתרחשים נסים אחרי שהאזור הזה נפגע.
המוח הקטן (צֶרֶבֶּלוּם בלטינית) נח מאחורי גזע המוח, מתחת לכל שאר המוח, ונמצא אותו אצל כל בעלי החוליות. הוא עוזר לעדן את תנועות הגוף ויש לו השפעה חזקה במיוחד על הקואורדינציה ועל התזמון. אמנם פעם האמינו כי השליטה המוטורית היא התפקיד היחיד של המוח הקטן, אבל כיום נוירולוגים מבינים שהוא ממלא תפקיד חשוב גם במגוון פעולות נפשיות ורגשיות. יש מי שחושבים עליו בתור "מכונת למידה מפוקחת", שמעדנת מחשבות ורגשות ממש כפי שהיא מעדנת את התנועות. כמו רוב הידע שלנו על המוח, זה לא סופי.
מתחת לצוואר
המוח תמיד מתואר כאיבר מבודד שיושב מעל הגוף כמעין שליט עליון. למעשה שלוחותיו מגיעות לכל קצווי הגוף. 32 עצבים משתרגים מחוט השדרה, שהוא הזנב של המוח, ויוצאים מעמוד השדרה לעבר הזרועות והרגליים. הם מאפשרים למוח לחוש במה נוגעים קצות האצבעות ולומר להם בתגובה אם להרים את הענב הזה או להשליך את הגבעול. עצבים אחרים יוצאים היישר מהמוח ויורדים ללב ולמעיים כדי לווסת את תפקודיהם. הם אומרים להם כמה מהר לפעום או להתעוות - ובתגובה מספרים לנו מתי אנחנו מרגישים כל כך לחוצים, עד שיש לנו פרפרים בבטן.
לא רק העצבים מתווכים את השפעת המוח על הגוף. המבנים העמוקים יותר במוח, כמו ההיפותלמוס, מייצרים הורמונים המשמשים כווסתי־על ומפעילים את בלוטת יותרת המוח הקרובה, שמטפטפת הורמונים לדם. כשההורמונים האלה יורדים בדם מהמוח אל הגוף, הם אומרים לבלוטת התריס, ליותרת הכליה, לאשכים ולשחלות מה עליהם לעשות. כל הבלוטות בגוף נתונות לשליטת הכימיקלים שמשחררת בלוטת יותרת המוח, התלויה מתחת למוח, קצת מאחורי גשר האף העליון. וכמו עם העצבים שהמוח שולח כלפי מטה, רמות ההורמונים מאותרות בסדר הפוך כדי לשמור על איזון עדין. מחלות פורצות כשהאיזון הזה מופר.
עדיין אין לנו מושג איך המודעות נוצרת מבשר ודם או איך הנפש עולה מן החומר. כמו הקרטוגרפים המוקדמים, שרטטנו את מפות הגולגולת רק בקווים גסים. אני אישית משתוקק לגלות איך ימולאו השטחים הריקים.
נוירו־חנון:
סוד תאי הגְלִייָה של איינשטיין
אלברט איינשטיין הותיר הוראות מדויקות בנוגע לשרידיו ומה שייעשה בהם אחרי מותו: הוא רצה שגופתו תישרף ואפרו יפוזר בחשאי. במקום זאת, עם מותו, ב-18 באפריל 1955, הפתולוג התורן, תומס הארווי, גנב את מוחו של איינשטיין ולקח אותו הביתה. הוא פרס אותו ל-240 פיסות, הכניס אותן לנוזל שימור והניח הכול בשתי צנצנות במרתפו. בסופו של דבר הוא שלח כמה מהפיסות למדענים ברחבי העולם.
בין המדענים האלה היתה הנוירואנטומאית מריאן דיימונד. אני זוכר את ד"ר דיימונד היטב מקורס האנטומיה הפופולרי שלה בברקלי. היא היתה המדענית הראשונה שהוכיחה, בחולדות, כי סביבה עשירה בצעצועים ובחולדות נוספות הגדילה את עובי המוח ואת ביצועיו. אבל תהילתה באה לה ב-1985, כאשר דיווחה על תוצאות מחקרה בארבע פיסות ממוחו של איינשטיין.
היא גילתה כמות גדולה משמעותית של תאי גלייה - תאי המוח שלרוב מתעלמים מהם, אשר מקיפים את הנוירונים ומגינים עליהם - מאשר במוח זכרי ממוצע. תגליתה פתחה את הדלת להבנת חשיבות תאי הגלייה, שהם הרבה יותר מסתם ניצבים בהתפתחות המוח.
כיום אנחנו מבינים ש-85 מיליארד תאי גלייה בקירוב מזינים את הנוירונים בחומרי הזנה ובחמצן, מבודדים אותם זה מזה, הורסים פתוגנים פולשים, מסלקים נוירונים מתים ומשפרים את התקשורת ביניהם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה