כולנו רוצים לתפוס את עצמנו כגיבורים של חיינו. אף אדם לא רוצה להתעורר בבוקר ולגלות שהוא סטטיסט בהצגה של מישהו אחר. היהדות גילתה את זה קודם, לכן היא מציעה למאמינים שלה את ההנחה "כִּי צָרִיךְ כָּל אָדָם לוֹמַר: כָּל הָעוֹלָם לא נִבְרָא אֶלָּא בִּשְׁבִילִי" (סַנְהֶדְרִין לז). כשאנחנו פועלים מתוך רצון בסיסי כזה, טבעי ואנושי לגמרי, אנחנו מתרגמים לעצמנו בראש תוך כדי (ובהכרח גם בדיעבד), את מה שמתרחש בחיים שלנו באופן שיאפשר לנו להמשיך ולקיים בראשנו את התפקיד הראשי בו ליהקנו את עצמנו במחזה שאנחנו מכנים חיים.
בשלב הזה הפער בין מציאות לבין המציאות שאנו מאמינים כי התקיימה מטשטש ונעלם לגמרי. אם תיקחו סיטואציה מסוימת בה נכחו מספר אנשים ותבקשו מהם לתאר אותה, תגלו שהתיאור שלהם שונה. בואו נניח שהסרטנו אותה ממספר זוויות ויש לנו תיעוד מדויק ומהימן של מה שהתרחש, ייתכן וחלקם ידייקו יותר בתיאור שידמה למה שאנו תיעדנו אבל כל אחד מהם יסטה בתיאורים שלו מן המציאות האובייקטיבית שהמצלמה תעדה. למה? משום שאין חוויה אנושית שיכולה להיות אובייקטיבית לגמרי. אם נספק לאנשים שנכחו באותה סיטואציה מידע נוסף בחלוף הזמן ונבקש מהם לתאר את מה שאירע שוב, קרוב לוודאי שהתיאורים שלהם יהיו שונים אלו שהיו מלכתחילה ולבטח יושפעו מן המידע שאנו כמתעדים וכשואלים סיפקנו להם.
לתוך הבור הזה ממש נופל ספרה הכמו תיעודי אוטוביוגרפי שיצרה יעל משאלי. יעל היא אושיות פייסבוק ותיקה שלאורך שנים שיתפה פכים מחייה ומחיי משפחתה הגדולה, ילדיה, נכדיה, בן זוגה.... לאורך השנים אף הגדילה ועסקה בייעוץ כבת אדם לבני אדם אחרים מתוך ניסיון חייה. היא חלקה עם עוקביה בפייסבוק את התגובות הטובות הרבות שקיבלה מנועצים שהגיעו אל ביתה ויצאו עם תובנות ששיפרו את חייהם וחיי בני משפחתם הקרובים. עד שבוקר אחד יעל התעוררה לגלות שבן זוגה זה עשרות בשנים עוזב את הבית ואותה ומקים בית חדש. היא לא כתבה בשום מקום את המילים המפורשות אבל רמזה מספיק כדי שיובן שהדבר אירע בהפתעה, עבורה.
את הכאב העז שלה כאישה במיטב שנותיה שמפעל חייה התרסק היא תיעדה מקרוב, באומץ ובכנות וגילתה שגם מהמקום הזה עדין יש מי שרוצים להיעזר בניסיון החיים החיובי שלה ואף לחלוק אתה פכים ממצבים דומים אלו בהם היא נמצאת. משהו מן המילים כולם התרגם ליצירת הספר הנוכחי שלא מבקשת להיות תיעוד אותנטי של מציאות חייה ומציאות חייהן של נשים אחרות שגילו באמצע החיים שהזוגיות שלהם שונה מכפי שהעריכו עד לאותה העת.
מכנה משותף אחד עובר לאורך הסיפורים כולם, שהם תיעוד של הכותבת המראיינת נשים שנפרדו מבני זוגן בנסיבות שונות מאוד, אנו מקבלים נקודת מבט חד צדדית של אדם שסובל מן הפרידה שנכפתה עליו ומנסה לעשות סדר במציאות החדשה בכלים שיש בידיו. גילאי הנשים השונות המספרות על חייהן בספר, הרקע האישי שלהן והמשפחתי שלהן, המעמד שלהן, כולם שונים. כל אחת מהנשים הללו נפגשת עם המספרת כדי לתעד את רגע המשבר הזוגי בחייה ואת העולם כפי שהיא תופסת לאור אותו מאורע.
אין ספק שכל הנשים בספר, המראיינת בכללים, וכותבת הספר, זקוקות להפוך את עצמן לגיבורות צודקות שנעשה להן עוול, כולן ברמה כזו או אחרת מודעות לכך ואף מציינות זאת כמעט במפורש. וכך, אנו מקבלים שורה של מניפסטים נשיים צודקים, כואבים וכאלו שאתה מסיים את קריאתם בתחושה שנשים רבות בוחרות להמשיך ולהעניש את עצמך על טעויות שהן מאמינות שביצעו אחרים, ורובן ניחנו באינטליגנציה כזו המאפשרת להן למצוא הצדקה אינטלקטואלית לתחושות רגשיות שאין להן ולהגיון שום חיבור.
יעל משאלי היא כותבת מוכשרת מאוד, כשהיא חברה לעלמה כהן ורדי כעורכת שלה לא היה ספק שהן יוציאו תחת ידן ספר קריאה מרתקת וכזה שפונה לקהל היעד האוהד והרבה של משאלי ברשתות החברתיות. הספר כתוב היטב, מרתק ועל אף הסוגה הייחודית שלו נגמע במהירות ובעניין. באשר למסקרנות איתן יצאו הקוראים לאחר סיום הקריאה בו, כנראה שכל אחד יעשה במילים ומשמעותן את השימוש שישרת אותו בדרך הטובה ביותר.
* להתרשמות בלתי אמצעית, ניתן לקרוא את הפרק הראשון של הספר בתחתית הפוסט.
מותרות מאת: יעל משאלי הוצאת כנרת זמורה דביר 2022 174 עמ'
אריאלה, 63:
שדה קדם. נגב מערבי
בעירום מלא, רגע לפני שנכנסתי להתקלח, בחנתי את עצמי במראה: שיבה גזורה במספרי ציפורניים באורכים משתנים ולא סימטריים, מעוכה בצד שמאל כמו בכל בוקר, עיניים מודלקות מבכי שאני מתעוררת אליו כבר שלוש שנים, אף נוזל, גרון צורב, בטן צמיגית ומקומטת מתפזרת לצדדים, כתף שמאל עבה ונמוכה מעט מכתף ימין, נכנעת לכוח המשיכה, מה שמשפיע על כל הגוף ומושך את כל המחשופים של כל החולצות והשמלות באופן לא סימטרי וחושף תמיד רצועה אחת וחצי כתף, ירכיים עבות וחרוצות מתיחות עור, פנים זרועות כתמי שמש, עין אחת וגבתה קרובות יותר מאשר אצל השנייה, לחיים שקועות. ולמרות כל זה הסך הכול בסדר גמור. יש עם מה לעבוד. אני מרוצה.
חזרתי למיטה. פתחתי את המחשב החבוט והסופג כול, מדמעות ועד ספלי קפה של בוקר מוקדם, נכנסתי לפייסבוק וכתבתי: יאללה, גרושות, דברו איתי. אני שוקעת. מוכרחה לשמוע איך אחרות מתמודדות עם כל זה. כתבו לי. ניפגש. אני צריכה אוויר. מצופים. פרופורציות. גלגלי הצלה. סיפורים. לא של גרושות שהתגרשו נהדר. לא של גרושות מאושרות. לא שבעצמן יזמו את הפרידה. לא צעירות שכל העתיד לפניהן. לא מאוהבות בזוגיות שנייה. לא מסוחררות מהחופש באמצע החיים. לא שעושות חגים כולם יחד כי נשארו משפחה. מפרגנת לכן מכל הלב ומקנאה בכן משורשי השיער ועד קצות הבהונות, אבל עכשיו צריכה רק שבורות, מרוסקות ואומללות עם עדיפות ברורה לבנות גילי. אם אתן פה, אתן יודעות למה אני מתכוונת. פירסמתי, סגרתי את המחשב, אמרתי לעצמי שאם לא יהיו תגובות, אמחק את הפוסט כשאצא מהמקלחת, והמשכתי לייבב. לפעמים נדמה לי שאני מייבבת כמו שאני נושמת בשנים האחרונות. כל הזמן. כששמעתי את דלת השכנים בבית הסמוך נפתחת, הגברתי את הווליום. מישהו מוכרח לשמוע אותי. אני מוכרחה הד. לא יכול להיות שהשכנים לא שומעים אותי בוכה בכל יום כל היום. לא יכול להיות שהם לא ישאלו אף פעם מה קורה, מי בוכה אצלי כל כך מוקדם בבוקר ומאוחר בלילה ולמה. איך זה יכול להיות? אני צריכה שישמעו אותי בוכה. לא יודעת למה. איכשהו זה יותר כואב כשאף אחד לא שומע. ולא יודע.
קמתי. נכנסתי למקלחת. לקחתי את הזמן.
אני לא בנאדם של מקלחות ארוכות ותהליכים שקורים תחת זרם מים רותחים או קרים או בכלל. נרטבת היטב, שמפו־מרכך־שניים־באחד־פינוק־כחול, תשומת לב נמרצת ומוקפדת במקומות הרגישים, כל השאר יהיו בסדר עם כמה שיגיע אליהם בשטיפה עם המים. ניגוב יסודי. הברשת קוצי השיער, דיאודורנט גוּלה של נושם תחת בתי השחי, קרם לחות ניבאה־סופט, כל מה שמגיע במשלוח של שופרסל במבצע מספיק לי.
אולי הייתי צריכה להוסיף הומור, חשבתי כשהתנגבתי. להקליל. לבקש נשים מצחיקות. שהיו מצחיקות. שהיה להן הומור. אולי בכלל זה מה שהייתי צריכה לבקש. שיצחיקו אותי. אני מוכרחה לצחוק. מוכרחה. לא מצליחה להיזכר מתי צחקתי בפעם האחרונה ככה מכל הלב, בכל הגוף. אני כן זוכרת שפעם צחקתי המון. המון! בקול. בהתפקעות ממש. בדמעות. אבל מי יכולה להיות עכשיו מצחיקה, זה הרי בדיוק מה שאני לא רוצה. אני רוצה אומללות. אני רוצה לבכות בלי להגביר ווליום כדי לקבל הד. מה פתאום הומור. שום דבר לא מצחיק בתוך החרא הזה. להגביר את הווליום כדי שהשכנים ישמעו זה מצחיק. לא. זה לא. זה עצוב.
וכואב.
איך זה יכול להיות שזה עדיין כל כך כואב. לא רק נפשית. גם פיזית. הכול כואב. אני מרגישה דרוסה, כאילו עברה דרכי משאית במאתיים קמ"ש. הכול מרוסק. לא רק הלב. כאבים שאי אפשר לסבול. איך זה ייתכן שאחרי שלוש שנים אני עדיין נכנסת למיטה ומרגישה שמישהו מחזיק את הלב שלי ומועך אותו. הלב שלי מעוך בתוך אגרוף. ונלחץ. ונמחץ. והכאב נורא. ולוקח זמן לכדור שינה להשפיע. ולפעמים צריך יותר מאחד. עוד רבע. עוד חצי. עוד אחד שלם. איך זה יכול להיות ששלוש שנים ככה.
החלטתי שקודם אתלבש.
ואשתה קפה.
עם יוגורט אפס אחוז ושני תמרים וחופן אגוזים וגרנולה. בשלוש שנים האלה כבר ירדתי עשרה קילו, עליתי חמישה־עשר, ירדתי שוב עשרה, עשיתי כל מאמץ לוותר על סוכר וקמח, בלי ממש לוותר על מתוק וטעים. נראה איך זה יעבוד.
נשימה עמוקה.
אבל לא הצלחתי. הנשימה נתקעה באמצע, והייתי צריכה להתעקש לקחת עוד אוויר.
אף פעם אי אפשר לנחש מראש את ההדים למשהו שכותבים.
בום.
עשרים דקות. אלף חמש מאות לייקים. שש מאות עשרים ושמונה תגובות. מאתיים הזמנות לסיפורים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה