ילדי סגולה ונקמה / טומי אדיימי

 

משהו עובר על ספרו הנוער בעידן הנוכחי, נדמה שבניגוד לדור שלי לפחות, הדור הנוכחי חשוף כמו בימים עברו למציאות על שלל היבטיה, הטובים והרעים כאחד. תקשורת ההמונים והאינטרנט מביאים לכף ידם ממש את כל מוראות העולם וכתוצאה מכך הם מתקשים לעיתים לעשות סדר במחשבות ולמצוא את הנתיב הנכון בו עליהם לפסוע. גם הספרות משקפת את השינויים שחלים בעידן הנוכחי, העלילה שלהם לא פוסעת בשטאנץ' הרגיל והמוכר שהוא עיבוד של אגדות הילדות המוכרות לגיל הנעורים, אלא מכילה טוויסטים חדשים שאומנם מתכתבים עם נרטיבים פסיכולוגיים מוכרים, אבל בעבר כמעט ולא יכלת למצוא אותם בספרות נוער כלל.

החלק השני בסדרת 'ילדי דם ועצם' ממשיך את קורותיהם של שני יורשיו של מלך אורישה: אמארי - הבת הצעירה שבחרה לשהות בקרב המאגים שנרדפו על ידי אביה, ואינאן - הבן הבכור שבילה ביחד עם אחותו בחיק המאגים אבל חוזר לארמון המלוכה כדי לקבל את הכתר ולפעול כדי להיטיב עם ממלכת אורישה. מי שהיוותה את גורם המשיכה של השניים לשבטי המאגים היא זיילי בת שבט המאגים שאיבדה את הוריה במלחמות המלך במאגים ונאבקה כדי להשיב את הקסם לאורישה. המלחמה שלה נחלה הצלחה בעזרת יורשי המלך, אבל גם הובילה לאובדנו של הנסיך ולשחרור הקסם לכל התושבים, גם מי שלא משתייכים לשבט המאגים.

'ילדי סגולה ונקמה' מרחיב את ההיכרות שלנו עם הקסם באורישה, את התכונות המייחדות את בני שבטי המאגים האוחזים בו ואת אלו שמאפיינות את מי שגילו את הקסם רק כעת. ההבנה ששני הצדדים בממלכה ניחנו ביכולות קסם משנה את המשחק ביניהם והופכת את המאבק שנסוב סביב הרצון להכניע את הקסם, למאבק בין בני השבטים לממלכה, כשכל צד מאמין שעליו לעשות הכול כדי לנצח. כל צד גם לומד, מה המשמעות האמתית של המאבק. התובנות שהם יוצאים איתם משנות את האופן בו הם תופסים את מי שמהווים בני בריתם ואת התהליכים שהובילו למרחק העצום שנפער בין שבטי המאגים לבני אורישה האחרים. מחברת הספר, טומי איידמי, בוחרת בפתרון שאינו מתבקש או מובן מאליו, בספרות או בחיים כלל, והבחירה הזו מנתבת את סיום העלילה בספר הנוכחי לכיוון שלא ניתן היה לצפות.

יש קווי דמיון רבים בין סדרות פנטזיה לנוער, נדמה שכבר אי אפשר להמציא את הגלגל וכל סדרה פנטזיה מתכתבת עם אחרות, גם אם במרכזה ניצב ערפד, איש זאב או מכשפה. הספר הנוכחי ניסה לחדש בתחום, הגיבורה שלו היא אפריקאית, התרבות האפריקאית הילידית מקבלת מקום של כבוד בעולם של גיבוריה והמיתוסים והתרבות האפריקאית מניעים את העלילה בספר הנוכחי. ובכל זאת כשהתחלתי לקרוא את הספר השני בסדרה, זמן רב אחרי שקראתי את החלק הראשון, ובטווח הזמן הזה קראתי לא מעט ספרות פנטזיה לנוער, נזקקתי למספר עמודים כדי להתחבר מחדש לעולם שבראה המחברת. זמן ששימש אותי לניתוק כל ההקשרים שעלו לי מספרים אחרים.

ואחרי כל זה, "ילדי דם ועצם" היא סדרת פנטזיה לנוער שכיף לקרוא ואני מחכה לקרוא גם את החלק הבא שלה. לא מעט הודות לתרגום המופלא של יעל אכמון, שכל ספר שהיא חתומה כמתרגמת שלו מובטח שהקריאה בו תהיה קולחת ומהנה.

* להתרשמות בלתי אמצעית, הפרק הראשון של הספר זמין לקריאה בתחתית הפוסט.

ילדי סגולה ונקמה (ילדי דם ועצם 2)     מאת: טומי אדיימי     מאנגלית: יעל אכמון     כנרת, זמורה מוציאים לאור     2021     431 עמ'

1

זיילי

אני מנסה לא לחשוב עליו.

אבל כשאני כן חושבת עליו, אני שומעת את הגלים.

בּאבּא היה איתי כששמעתי אותם בפעם הראשונה.

כשהרגשתי אותם בפעם הראשונה.

הם קראו לי כמו שיר ערש, הובילו אותנו משביל היער לעבר הים. רוח הים פרעה בתלתלי. קרני שמש נשפכו מבעד לעלים שהלכו והתמעטו.

לא ידעתי מה נמצא שם. איזה פלא מסתתר מאחורי שיר הערש. ידעתי רק שאני חייבת להגיע לשם. כאילו אמצא בין הגלים חתיכה חסרה מהנשמה שלי.

כשהים נגלה לבסוף לעינינו, ידי הקטנה חמקה מהיד של באבא. פי נפער בהשתאות. היתה מאגיה במים ההם.

הפעם הראשונה שהרגשתי מאגיה מאז שהאנשים של המלך הרגו את מאמא.

"זֵיילי רוֹרָה אוֹ," באבא קרא כשמיהרתי לעבר הגלים. נרתעתי כשקצף הים שטף את הבהונות שלי. האגמים באיבָּדַן תמיד היו קרים. אבל המים האלה היו חמימים כמו ריח האורז של מאמא. חמימים כמו החיוך הקורן שלה. באבא נכנס למים בעקבותי ונשא את הראש לשמים.

כאילו הוא מסוגל לטעום את השמש.

הוא אחז בידי; שילב את אצבעותיו החבושות באצבעות שלי והסתכל לי בעיניים. באותו רגע ידעתי שגם אם מאמא איננה, עדיין יש לנו זה את זה.

אנחנו יכולים לשרוד.

אבל עכשיו...

אני פוקחת עיניים אל שמים קרים ואפורים; אל יללת האוקיינוס שנשבר על הצוקים הסלעיים של ג'ימֶטָה. אני לא יכולה להיתקע בעבר.

אני לא יכולה להשאיר את אבא שלי בחיים.

הטקס שעלה לבאבא בחייו רודף אותי בזמן ההכנות לקבור אותו. לבי מלא בכל הכאב שבאבא סבל; בכל קורבן שהקריב כדי שאוכל להחזיר את המאגיה.

"זה בסדר." אחי הגדול טְזֵיין נעמד לצדי ומושיט לי יד. צל של זקָן עוטף את עורו החום הכהה; הַצמיחה החדשה כמעט מצליחה להסתיר עד כמה הלסת שלו חשוקה.

הוא מחזיק את ידי בידו, והערפל הדק הופך לגשם כבד. המבול מקפיא אותנו עד לשד עצמותינו. כאילו אפילו האלים לא יכולים אלא להתאבל.

אני מצטערת, אני חושבת אל הנשמה של באבא. הלוואי שיכולתי לומר לו את זה פנים אל פנים. אנחנו מושכים בחבל שמעגֵן את הארון שלו אל החוף הסלעי של ג'ימטה, ואני תוהה למה חשבתי שקבורה של אחד מהורי תכין אותי לקבורה של האחר. ידי עדיין רועדות מכל הדברים שלא נאמרו. הגרון שלי צורב מהצרחות שאני כובשת לדמעות שקטות. אני מנסה לכלוא הכול בפנים ומושיטה יד אל הכד, שמלא במה שנשאר משמן הקבורה שלנו.

"זהירות," טזיין אומר לי כשידי רועדת, וטיפות שמן ניתזות מעבר לשולי הכד. אחרי שלושה שבועות של עסקות חליפין כדי להשיג מספיק שמן להרטיב את הארון של באבא, הנוזל המשכשך נדמה יקר מזהב. הריח החריף צורב בנחיריים כשאני שופכת את מה שנשאר ממנו על לפיד הקבורה שלנו. דמעות זולגות על פניו של טזיין כשהוא מכה באבן הצור ליצירת ניצוץ. אסור לבזבז זמן, ואני פוצחת באיבּוּקוּן — ברכה מיוחדת שהקוצרים מוסרים למתים.

"מתת החיים מתנת האלים היא," אני לוחשת ביורובה. "ואל האלים יש להשיבה." ההשבעה נשמעת מוזר על שפתי. במשך אחת־עשרה שנה, עד לפני כמה שבועות, לשום קוצר לא היתה מאגיה לבצע איבוקון. "בֵּאֵני אָאָיֶה טאבּי איקוּ קוֹ לֶה יָה וא. בֵּאֵני אָאָיֶה טאבּי אוֹרוֹן קוֹ לֶה סין וא ניטוֹרי אֵיִין לֶה נְגְבֶּה אינוּ אוּ מי. אֵיִין לָה אוֹ מָאא רי —"

ברגע שהמאגיה מתעוררת מתחת לעור שלי, קולי דועך. האור הסגול של האָשֶה שלי זוהר סביב ידי, הכוח האלוהי שמזין את המתת המקודשת שלנו. לא הרגשתי בחום האָשֶה מאז הטקס שהחזיר את המאגיה לאוֹרישָה. מאז שהנשמה של באבא שָצפה בעורקי.

אני כושלת לאחור, והמאגיה מבעבעת בתוכי. רגלי מאבדות תחושה. המאגיה כובלת אותי לעָבר, גוררת אותי מטה למרות כל מאמצי —

"לא!" הצעקה מהדהדת בין הקירות המקודשים. הגוף שלי מוטח ברצפת האבן. חבטה נשמעת כשבאבא צונח בעקבותי, נוקשה כמו קרש.

אני רוצה להגן עליו אבל עיניו פקוחות קפואות ובוהות. חץ נעוץ בחזה שלו.

דם נספג בטוניקה הקרועה שלו —

"זייל, תיזהרי!"

טזיין צולל קדימה לתפוס את הלפיד שנפל מידי. הוא זריז, אבל לא מספיק. הלהבה כבה ברגע שהלפיד צונח אל הגלים הסוערים.

טזיין נאבק להדליק שוב את הלפיד, אבל האש לא נתפסת. אני נרתעת כשהוא משליך לחול את חתיכת העץ חסרת התועלת.

"מה אנחנו אמורים לעשות עכשיו?"

אני מרכינה ראש. הלוואי שהיתה לי תשובה. בממלכה שוררת מהומה שלמה, וייתכן שייקח שבועות להשיג עוד שמן. בגלל האי־שקט והמחסור במזון, קשה להשיג אפילו שק אורז עלוב.

תחושת האשמה סוגרת עלי כמו ארון מתים, לוכדת אותי בקבר של שגיאותי שלי. אולי זה סימן לכך שאני לא ראויה לקבור את באבא.

לא כשאני הסיבה לכך שהוא מת.

"סליחה," טזיין נאנח וצובט את גשר האף.

"אל תתנצל." הגרון שלי נחנק. "הכול באשמתי."

"זייל —"

"אילו לא הייתי נוגעת במגילה ההיא... אילו לא הייתי שומעת על הטקס —"

"את לא אשמה," טזיין אומר. "באבא מסר את החיים שלו כדי שתוכלי להחזיר את המאגיה."

זאת הבעיה, אני מחבקת את עצמי. רציתי להחזיר את המאגיה כדי להגן על באבא. וזה רק הקדים את מותו. מה הטעם בכוחות האלה, אם אני לא יכולה להגן על האנשים שאני אוהבת?

מה הטעם במאגיה, אם אני לא יכולה להחזיר את באבא לחיים?

"אם תמשיכי להאשים את עצמך, לא תפסיקי לעולם, ואני צריך שתפסיקי." טזיין תופס בשתי כתפי, ובעיניו אני רואה את העיניים החומות של אבא שלי; עיניים שסולחות לי גם כשלא מגיע לי. "זה את ואני עכשיו. רק אנחנו נשארנו לנו."

אני נושפת נשיפה ארוכה ומנגבת את הדמעות, וטזיין מושך אותי לחיבוק. גם כשהוא רטוב לגמרי, החיבוק שלו עדיין חמים. הוא מלטף את גבי מעלה־מטה כמו שבאבא היה עושה כשחיבק אותי.

אני מסתכלת לאחור אל הארון של באבא, אשר צף על מי הים בהמתנה לאש שלא תגיע. "אם אנחנו לא יכולים לשרוף אותו —"

"רגע!" אמארי קוראת מאחור. היא רצה במורד כבש הברזל של ספינת המלחמה שהיתה לנו לְבית מאז הטקס המקודש. הטוניקה הלבנה הרטובה שלה רחוקה מרחק רב מהגֶלוֹת והשמלות המעוטרות שלבשה כשהיתה נסיכת אורישה. הטוניקה נצמדת אל עורה שצבעו עץ אלון בדרכה אלינו, על קו המים השוצפים.

"קח." אמארי מושיטה לטזיין לפיד חלוד ממגורי רב־החובל וצנצנת מלאה שמן מהקִצבה הדלה שלה עצמה.

"מה לגבי הספינה?" המצח של טזיין מתקמט.

"אנחנו נשרוד." אמארי נותנת לי את הלפיד, ומבטי משתהה על קווצת השיער הלבנה החדשה שהגשם הדביק ללחייה. סימן למאגיה החדשה בדָמה. תזכורת נוקבת למאות בני האצולה בכל רחבי אורישה, שיש להם עכשיו קווצות שיער ומאגיה כאלה.

אני מסתובבת לפני שהיא תראה את הכאב שלי. הבטן שלי מתכווצת מהתזכורת המתמדת לטקס שהעניק לאמארי את המַתת שלה ולנער ששבר לי את הלב.

"מוכנה?" טזיין שואל, ואני מהנהנת למרות שזה לא נכון. הפעם כשהוא מכה באבן הצור, אני מקרבת את הלפיד לחבל. הוא ניצת מיד.

אני מתכוננת בעוד האש ממהרת לאורך החבל הספוג בשמן וניתזת לעבר הארון של באבא. היד שלי אוחזת בחזה ברגע שהוא עולה באש. אדומים וכתומים בוערים באור עז על רקע האופק האפור.

"טיטי די אוֹדי קֵג'י." טזיין מרכין ראש ולוחש את מילות הטקס. אני חושקת שיניים ועושה כמותו.

טיטי די אוֹדי קֵג'י.

עד הצד האחר.

אמירת המילים בקול מחזירה אותי היישר לקבורה של מאמא. איך צפיתי בגופה שלה עולה בלהבות. עם סיום התפילה אני חושבת על כל אלה שאולי נחים עכשיו איתה באלאפיה. כל מי שמת על מנת שנוכל להחזיר את המאגיה.

לֵקאן, הסֶנְטארוֹ שהקריב את עצמו על מנת להעיר את המתת שלי. החברים שלי, זוּלַאיקָה וסָלים, שנרצחו כשהמלך תקף אותנו בזמן הפסטיבל שלנו.

מאמא אַגְבָּה, החוזָה שכל חייה שמרה עלי ועל שאר האובות של אילוֹרין.

אינאן, הנסיך שחשבתי שאני אוהבת.

טיטי די אוֹדי קֵג'י, אני חושבת אל הנשמות שלהם. תזכורת להמשיך בחיים.

הקרב שלנו לא הסתיים.

אם כבר, הוא רק החל.