לפני כ-100 שנה, הרבה לפני עידן האינטרנט והרשתות החברתיות, לפני עידן השוויון החברתי (לפחות כיעד מוצהר) בחברה המערבית, נהגו בני אדם לשעשע את עצמם במפגשים חברתיים. הספר הנוכחי, 'מודעת רצח', מתמקד בבני המעמד הגבוה האנגלי, בתקופה קשה בהיסטוריה הבריטית, רגע אחרי סיומה של מלחמת העולם השנייה שהותירה את האנגלים לשקם את המדינה ואת תושביה העשירים של הפריפריה האנגלית חסרי ידיים עובדות וחסרי הכנסה שתאפשר להם להעסיק אותם גם היו כאלו.
במרכז הספר הנוכחי ניצב משחק ששעשע את בני החברה הגבוהה באותם ימים, "רצח". חבורה של מכרים נפגשים בביתו של אחד מהם למה שהיום מקובל לכנות 'משחק תפקידים'. כל אחד מהבאים מקבל תפקיד, בחלוקה או בהגרלה מתוך כובע, כשאחד מהם הוא הקורבן שיצטרך למות בתצוגה מרשימה, אחר הוא הבלש שיצטרך לפענח את התעלומה, וכל השאר הם המשתתפים שיהיו חשודים עד לפתרון התעלומה.
אל משחק כזה נקלעים תושביו של כפר אנגלי קטן שקוראים מודעה בעיתון המקומי שמודיעה על קיומו של "רצח" בשעה באותו הערב, בביתה של אחת מתושבות הכפר המכובדות, הגברת לטשה בלקלוק. כל אחד ממכריה קורא את המודעה שזו לשונה: "זוהי מודעת רצת, הרצח יתקיים ביום שישי 29 באוקטובר ב'ליטל פאדוקס' בשעה 18:30. לכל הידידים - לא תימסר הודעה נוספת.". גם לטשה בלקלוק, חברתה הטובה וקרובי משפחתה המתגוררים אתה בבית האחוזה שלה מגלים ביחד עם תושבי הכפר כולו כי המשחק עתיד להיערך בביתה. לטשה בטוחה כי מדובר במתיחה של אחד מקרובי משפחתה הצעירים, למרות שהם מכחישים כל קשר לכך והיא מעסיקה את עצמה בהמשך היום בהכנות לאירוח השכנים והחברים שהיא יודעת שיגיעו גם ללא הזמנה בזכות המודעה בעיתון.
לקראת השעה 18:30 סלון ביתה של גבר בלקלוק מלא וב-18:30 בדיוק כל האורות כבים. נשמע קול ירי וכשהאור חוזר מתברר שאחד האורחים מת. כמובן שכל הנוכחים בבית חשודים, הפעם ברצח שאירע באמת. המשטרה המקומית חוקרת והמפקד המקומי מחליט להעזר בגברת מרפל השוהה במקרה בכפר ומסכימה לחשוב על הנושא....
יש בספריה של אגתה כריסטי קסם מיוחד, על אף שכולנו יודעים מראש מהי רשימת החשודים והיא מוגדרת ושוהה בנקודת זמן מסוימת בחלל מוגבל, כריסטי מצליחה בכל ספר מחדש להפתיע בזהות הרוצח ובמניעיו. הספר הנוכחי אינו יוצא מן הכלל. נדמה כי למרות שהספר יצא לאור לראשונה לפני כ-100 שנה הוא עדין מרתק את הקוראים עדי היום ומעניק להם חווית קריאה מרתקת ומותחת עד לרגע האחרון ממש. בניגוד לספרי מתח רבים היוצאים לאור בשנים האחרונות, כריסטי אינה נדרשת לתיאורים גרפיים מזעזעים או למעשי אלימות מפורטים כדי ללכוד את הקוראים ברשתה ולסקרן אותם עד לרגע האחרון ממש.
גיבורת הספר הנוכחי גברת מרפל, בניגוד לבלש פוארו המככב בחלק מספריה של כריסטי, אוהבת אדם וחברותית ובעל מזג נוח ויחסים טובים המקרבים אותה לסובביה. הסבתא החביבה מצליחה לבזכות חושיה החדים ושכלה החריף לעלות על מניעים ורמזים שגם מי שתחום עיסווקם הוא עולם החקירה מפספסים.
מומלץ בחום לחובבי ספריה של כריסטי, ולחובבי ספרות מתח שהפתרון שלה אינו ברור בכלל עד הרגע האחרון ממש.
* הפרק הראשון של הספר זמין לקריאה בתחתית הפוסט.
מודעת רצח מאת: אגתה כריסטי מאנגלית: מיכל אלפון הוצאת עם עובד 2021 348 עמ'
1
מודעת רצח
א
בין שבע וחצי לשמונה וחצי, בכל בוקר מלבד בימי ראשון, עבר ג'וני באט ברחובות הכפר צ'יפינג קלגהורן על אופניו כשהוא שורק בקול ועוצר בכל בית בכפר, קטן כגדול, לחלק את עיתוני הבוקר שהזמינו התושבים ממר טוטמן, בעל חנות העיתונים ברחוב הראשי. בביתו של קולונל איסטרברוק שלשל לתיבת המכתבים את ה"טיימס" ואת "דיילי גרפיק"; אצל גברת סווטנהם השאיר את ה"טיימס" וה"דיילי וורקר"; למיס הינצ'קליף ולמיס מרגטרויד הביא את ה"דיילי טלגרף" וה"ניוז כרוניקל"; במעונה של מיס בלקלוק מסר את ה"טלגרף", ה"טיימס" וה"דיילי מייל".
בכל הבתים האלה, ולמעשה כמעט בכל בית ובית בכפר, הוסיף ג'וני מדי יום שישי גיליון של "נורת' בנהם ניוז אנד צ'יפינג קלגהורן גאזט", המקומון שבפי התושבים נקרא בקיצור ה"גאזט".
וכך, בבוקר יום שישי, אחרי שהעיפו מבט חטוף בכותרות העיתון היומי
(משבר בין־לאומי! היום דיון באו"ם! כלבי גישוש בעקבות רוצח הקלדנית הבלונדינית! שלושה מכרות פחם הושבתו. 23 מתים בהרעלת מזון במלון חוף... וכן הלאה)
נהגו רוב תושבי צ'יפינג קלגהורן לפתוח בלהיטות את ה"גאזט" ולהתעמק בחדשות המקומיות. בשלב זה, אחרי שסרקו בקצרה את המכתבים למערכת (כר פורה לסכסוכים ולטינות של חיי הכפר), עברו תשעה מתוך עשרה מנויים למודעות הקטנות. כאן נמצא ערב־רב של מיני פריטים לקנייה או למכירה, קריאות נואשות לעזרה במשק הבית, אינספור כלבים, מודעות על ציוד גינון ולולי תרנגולות ושאר נושאים שיש בהם עניין לתושבים.
יום שישי זה, 29 באוקטובר, לא היה שונה מכל יום שישי אחר בכפר...
ב
גברת סווטנהם הסיטה את התלתלים האפורים החמודים ממצחה, פתחה את גיליון ה"טיימס", העיפה מבט אדיש בטור הפותח, החליטה שכמו תמיד, גם אם יש חדשות מסעירות כלשהן, העיתון הצליח להסוות אותן ללא דופי; הציצה במודעות הלידה, הנישואים והאבל, ובייחוד באלה האחרונות; ואז, משיצאה ידי חובתה, הניחה ל"טיימס" ופתחה בעניין את ה"גאזט".
כעבור רגע, כשנכנס לחדר בנה אדמונד, כבר הייתה שקועה בקריאת המודעות.
"בוקר טוב, יקירי", אמרה גברת סווטנהם. "משפחת סמדלי מוכרת את הדיימלר. 1935 — די ישן, לא?"
בנה המהם משהו, מזג לעצמו קפה, לקח לו שני דגים מעושנים, התיישב, פתח את עיתון הפועלים ה"דיילי וורקר" והשעין אותו על מעמד הצנימים.
"גורי בול מסטיף", המשיכה גברת סווטנהם וקראה. "באמת שאני לא מבינה איך אנשים מצליחים להאכיל בימינו כלבים גדולים — ממש לא... הה! סלינה לורנס שוב מחפשת מבשלת. יכולתי לומר לה שחבל על הזמן, אין מה לפרסם מודעה בימינו. היא גם לא מוסיפה כתובת, רק תיבת דואר לפניות — זאת טעות חמורה — יכולתי לומר לה מראש — משרתים רוצים תמיד לדעת איפה מקום העבודה. הם מחפשים כתובות טובות... שיניים תותבות — אין לי מושג מה ההתלהבות הזאת משיניים תותבות. מחירים נוחים ביותר... פקעות נפלאות. האוסף המיוחד שלנו. זה נשמע די קמצני... הנה אחת שרוצה 'משרה מעניינת — מוכנה לנסיעות'. אלא מה! מי לא?... כלבי תחש... באופן אישי אני לא כל כך אוהבת כלבי תחש — לאו דווקא מפני שהם גרמניים, כל זה הרי כבר מאחורינו — אני פשוט לא אוהבת אותם, זה הכול.
— כן, גברת פינץ'?"
הדלת נפתחה וגילתה את פלג גופה העליון של ברייה נשית מטילת מורא ואת ראשה שכומתת קטיפה ישנה־נושנה מתנוססת עליו.
"בוקר טוב, גברתי", אמרה גברת פינץ'. "אפשר לפנות?"
"עדיין לא. לא גמרנו לאכול", אמרה גברת סווטנהם. "עוד רגע", הוסיפה בקול מפייס.
גברת פינץ' נתנה מבט באדמונד ובעיתון שלפניו, משכה באפה ונעלמה.
"רק התחלתי", אמר אדמונד, ובאותו רגע אמרה אימו:
"למה אתה חייב לקרוא את העיתון הגועלי הזה, אדמונד? בעיני גברת פינץ' זה ממש לא מוצא חן".
"אני לא מבין מדוע השקפותיי הפוליטיות צריכות לעניין את גברת פינץ'".
"ואתה הרי לא באמת פועל", המשיכה גברת סווטנהם בשלה. "אתה בכלל לא עובד".
"זה ממש לא נכון", התרעם אדמונד. "אני כותב ספר".
"התכוונתי לעבודה אמיתית", ביארה גברת סווטנהם. "וגברת פינץ' חשובה מאוד. אם היא תחליט שאנחנו לא מוצאים חן בעיניה ותעזוב אותנו, את מי נצליח להשיג?"
"תפרסמי מודעה ב'גאזט'", גיחך אדמונד.
"כרגע הרי הסברתי לך שזה לא יעזור. באמת, בימינו מי שאין לו במשפחה אומנת זקנה שמוכנה להיכנס למטבח ולעשות הכול, פשוט אבוד".
"אז למה אין לנו אומנת זקנה? איזו רשלנות מצידך שלא דאגת לי לאומנת. מה חשבת לעצמך?"
"לך הייתה אָיָה,1 יקירי".
"שום מחשבה תחילה", הפטיר אדמונד חרש.
גברת סווטנהם כבר חזרה לעיין במודעות.
"מכסחת דשא ממונעת יד שנייה למכירה. מעניין מה... אלוהים אדירים, איזה מחיר!... שוב כלבי תחש... 'אנא כתבי או צרי קשר נואש ווגלס'. אילו שמות חיבה מגוחכים יש לאנשים... כלבי קוקר ספנייל... אתה זוכר את סוזי החמודה, אדמונד? היא הייתה ממש אנושית. הבינה כל מילה... מזנון שרתון למכירה. ריהוט עתיק אמיתי משפחתי. גברת לוקס, אחוזת דאיאס... איזו שקרנית! שרתון היא אומרת...!"
גברת סווטנהם משכה באפה והמשיכה לקרוא:
"זאת הייתה אי־הבנה, מותק. באהבת עולמים. יום שישי במקום הרגיל. — ג'... ריב אוהבים, כנראה — ואולי זה צופן של שודדים?... שוב כלבי תחש! מה זה? אנשים כנראה נתקפו שיגעון של הרבעת כלבי תחש. זאת אומרת, יש בעולם גם כלבים אחרים. הדוד שלך, דוד סיימון, נהג להרביע כלבי מנצ'סטר טרייר. כל כך יפים. אני מעדיפה כלבים עם רגליים... לרגל נסיעה לחוץ־לארץ למכירה חליפת שני חלקים כחולה כהה של גברת... בלי לציין לא מידה ולא מחיר... הנה מודעה על רווח — לא, על רצח. מה? איזה מין דבר זה?! אדמונד, אדמונד, שמע מה כתוב פה...
זוהי מודעת רצח. הרצח יתקיים ביום שישי 29 באוקטובר ב"ליטל פאדוקס" בשעה 18:30. לכל הידידים — לא תימסר הודעה נוספת.
"איזה דבר בלתי רגיל! אדמונד!"
"מה?" אדמונד נשא את מבטו מהעיתון.
"יום שישי 29 באוקטובר... אבל זה היום".
"תני לראות". בנה לקח ממנה את העיתון.
"אבל מה זאת אומרת?" שאלה גברת סווטנהם בסקרנות עזה.
אדמונד סווטנהם שפשף את אפו.
"בטח מין מסיבה. משחק 'הרוצח' — משהו כזה".
"אה", אמרה גברת סווטנהם בפקפוק. "מוזר מאוד לעשות את זה ככה. לפרסם מין מודעה בצורה כזאת. לגמרי לא מתאים ללטישה בלקלוק, בעיניי היא אישה שקולה מאוד".
"בטח הצעירים שמתארחים אצלה ארגנו את זה".
"זאת התרעה קצרה מאוד — היום. אתה חושב שאנחנו אמורים פשוט לבוא?"
"כתוב: 'לכל הידידים — לא תימסר הודעה נוספת'", ציין בנה.
"טוב, בעיניי השיטות החדשות האלה לחלק הזמנות מיותרות לגמרי", פסקה גברת סווטנהם.
"טוב, אימא, את לא חייבת לבוא".
"נכון", הסכימה איתו גברת סווטנהם.
נפלה שתיקה.
"אתה באמת צריך עוד טוסט, אדמונד?"
"הייתי מצפה שהתזונה שלי תעניין אותך יותר מהצורך לתת לזקנה הבלה הזאת לפנות את השולחן".
"שקט, יקירי, היא עוד תשמע אותך... אדמונד, מה עושים במשחק 'הרוצח'?"
"אני לא בדיוק יודע... מצמידים לכל אחד פתק, או משהו כזה... לא, נדמה לי ששולפים פתקים מתוך כובע. ומישהו מקבל את תפקיד הקורבן ומישהו אחר הוא הבלש — ואחר כך מכבים את האור ומישהו נוגע לך בכתף ואת צורחת ונשכבת ומעמידה פני מתה".
"נשמע מעניין".
"זה בטח שיעמום אחד גדול. אני לא הולך".
"שטויות, אדמונד", אמרה גברת סווטנהם בפסקנות. "אני הולכת ואתה בא איתי. בלי ויכוחים!"
ג
"ארצ'י", אמרה גברת איסטרברוק לבעלה, "תשמע מה כתוב פה".
קולונל איסטרברוק לא הקשיב לה משום שבאותו רגע התעצבן על מאמר ב"טיימס".
"הבעיה של האנשים האלה", אמר, "היא שלאף אחד מהם אין מושג על הודו! אין להם מושג קלוש!"
"כן, יקירי, אני יודעת".
"אחרת הם לא היו כותבים שטויות כאלה".
"כן, אני יודעת. ארצ'י, תקשיב בבקשה".
זוהי מודעת רצח. הרצח יתקיים ביום שישי 29 באוקטובר ב"ליטל פאדוקס" בשעה 18:30. לכל הידידים — לא תימסר הודעה נוספת.
גברת איסטרברוק סיימה לקרוא בקול רם, והמתינה ברוב רושם. קולונל איסטרברוק הביט בה בסלחנות אך לא בעניין רב.
"משחק 'הרוצח'", אמר.
"אה".
"זה הכול. אמנם", אמר בוותרנות כלשהי, "אם עושים את זה כמו שצריך, זה יכול להיות נחמד מאוד. אבל זה דורש ארגון מוצלח, מישהו שיודע מה הוא עושה. מגרילים פתקים. אחד הנוכחים הוא הרוצח, אף אחד לא יודע מי. מכבים את האור. הרוצח בוחר קורבן. הקורבן צריך לספור עד עשרים ואז לצרוח. ואז הכדור עובר למי שנבחר להיות הבלש. הוא חוקר את כולם. איפה הם היו, מה הם עשו, מנסה להכשיל את הרוצח האמיתי. כן, זה משחק מוצלח ממש — אם הבלש — אה — מבין משהו בעבודה משטרתית".
"כמוך, ארצ'י. היו לך כל כך הרבה תיקים מעניינים במחוז שלך בהודו".
קולונל איסטרברוק חייך בסלחנות וסלסל את שפמו בנחת.
"כן, לורה", אמר. "אני מתאר לי שהייתי יכול לעזור בדבר או שניים".
והוא יישר את כתפיו.
"מיס בלקלוק הייתה צריכה לבקש ממך עזרה בארגון".
הקולונל נחר בבוז.
"טוב, הרי מתארח אצלה הבחורצ'יק הזה. זה בוודאי רעיון שלו. אחיין או משהו כזה. אבל איזה מין רעיון משונה — לפרסם את זה בעיתון".
"זה היה במודעות הדרושים. יכולנו לא לראות את זה. זאת באמת הזמנה, ארצ'י, נכון?"
"הזמנה משונה. דבר אחד בטוח — אני לא מתכוון לבוא".
"אוי, ארצ'י", ייבבה גברת איסטרברוק.
"התרעה קצרה. מניין להם שאני לא עסוק?"
"אבל אתה הרי לא עסוק, נכון, יקירי?" עכשיו דיברה גברת איסטרברוק בקול נמוך ומשדל. "ואני באמת חושבת שאתה צריך ללכת, ארצ'י — כדי שיהיה מי שיעזור לגברת בלקלוק המסכנה. היא בוודאי סומכת עליך שתבוא ותדאג שזאת תהיה הצלחה. אתה הרי יודע כל כך הרבה על עבודת משטרה ונהלים. זה יהיה כישלון חרוץ אם לא תבוא ותעזור. זה עניין של שכנות טובה".
גברת איסטרברוק צידדה את ראשה העטור שיער בלונדיני שלא כדרך הטבע ופקחה לרווחה את עיניה הכחולות.
"טוב, לורה, אם את מציגה את זה כך, כמובן..." קולונל איסטרברוק סלסל שוב את שפמו האפור בחשיבות עצמית והביט בסלחנות על אשתו הקטנה, הטיפשונת. גברת איסטרברוק הייתה צעירה מבעלה בשלושים שנה לפחות.
"אם כך את מציגה את זה, לורה", אמר.
"אני באמת חושבת שזאת חובתך, ארצ'י", אמרה גברת איסטרברוק ברצינות תהומית.
ד
ה"גאזט" הגיע גם ל"בולדרס", הבית שהיה למעשה שלושה בתים קטנים וציוריים שחוברו לאחד, משכנן של מיס הינצ'קליף ומיס מורגטרויד.
"הִינץ'?"
"מה יש, מורגטרויד?"
"איפה את?"
"בלוּל".
"אה".
מיס איימי מורגטרויד פילסה לה דרך בצעדים זהירים בעשב הגבוה הרטוב. חברתה, במכנסי קורדרוי ובמעיל צבאי, בחשה בחריצות תוספת שיצקה לתערובת בדוד מהביל ודוחה, מלא קלחי כרוב וקליפות תפוחי אדמה מבושלים.
היא הסבה אל חברתה פנים סחופות רוח מתחת לתספורת גברית.
מיס מורגטרויד, שמנה וטובת מזג, לבשה חצאית טוויד משובצת וסוודר כחול מבריק חסר צורה. סבך התלתלים האפורים שלראשה היה סתור, והיא התנשפה קצת.
"כתוב ב'גאזט'", פלטה. "תשמעי רגע — מה זה יכול להיות?"
זוהי מודעת רצח... יתקיים ביום שישי 29 באוקטובר ב"ליטל פאדוקס" בשעה 18:30. לכל הידידים — לא תימסר הודעה נוספת.
היא השתתקה, ניסתה להסדיר את נשימתה והמתינה להכרעה.
"דבילי", אמרה מיס הינצ'קליף.
"כן, אבל מה זה אומר, לדעתך?"
"מה שבטוח, זה אומר שיהיה מה לשתות", אמרה מיס הינצ'קליף.
"אז את חושבת שזאת מין הזמנה?"
"נבין כשנגיע לשם", אמרה מיס הינצ'קליף. "בטח שֵרִי גרוע. כדאי שתרדי מהדשא, מורגטרויד. את עדיין בנעלי בית. הן רטובות לגמרי".
"אוי ואבוי". מיס מורגטרויד הסתכלה בפחי נפש על כפות רגליה. "כמה ביצים יש היום?"
"שבע. התרנגולת המחורבנת הזאת עדיין דגרנית. אני חייבת להכניס אותה ללול".
"ניסוח מוזר, לא?" שאלה איימי מורגטרויד, ושבה לעניין המודעה בעיתון. קולה היה כמעט עצוב.
אבל חברתה קורצה מחומר קשה ונחוש יותר. דעתה הייתה נתונה לטיפול בעופות סוררים, ושום מודעה בעיתון, חידתית ככל שתהיה, לא יכלה להסיט אותה ממטרתה.
היא נטעה את רגליה בבוץ בכבדות והתנפלה על תרנגולת מנומרת, לקול קרקור רם ונזעם.
"אני מעדיפה ברווזים", אמרה מיס הינצ'קליף. "הרבה פחות בעיות..."
ה
"אווו, איזה תענוג!" אמרה גברת הרמון לבעלה, הכומר ג'וליאן הרמון, בשעת ארוחת הבוקר. "יהיה רצח אצל מיס בלקלוק".
"רצח?" שאל בעלה, בהפתעה כלשהי. "מתי?"
"היום אחר הצהריים... יותר נכון בערב, בעצם, בשש וחצי. אוי, חבל, חמוד שלי, בדיוק כשיש לך את ההכנה לקונפירמציה. ממש חבל. אתה הרי כל כך אוהב רציחות!"
"אני ממש לא מבין על מה את מדברת, בנצ'י".
גברת הרמון, שפניה וגזרתה העגלגלות הצמיחו לה בשכבר הימים את הכינוי "בנצ'י" כתחליף לשם דיאנה שניתן לה בינקותה, הושיטה לעברו את ה"גאזט".
"הנה. בין הפסנתרים מיד שנייה והשיניים המשומשות".
"איזו מודעה מוזרה".
"נכון?" אמרה בנצ'י בחדווה. "לא מתאים למיס בלקלוק להתעניין ברציחות ומשחקים וכיוצא באלה, נכון? בטח הסימונסים הצעירים שכנעו אותה — אם כי אני חושבת שרצח הוא נושא המוני מדי בשביל ג'וליה סימונס. טוב, בכל אופן, זה קורה, וממש חבל לי שאתה לא יכול להשתתף, חמוד שלי. אני אלך ואחר כך אספר לך הכול, אף על פי שזה לא ממש בשבילי, כי אני לא אוהבת משחקים בחושך. זה מפחיד אותי, ואני ממש מקווה שאני לא אצטרך להיות הנרצחת. אם מישהו ייגע לי פתאום בכתף וילחש לי 'את מתה', אני יודעת שהלב ידפוק לי ככה שאני עוד עלולה למות באמת! אתה חושב שזה יכול לקרות?"
"לא, בנצ'י. אני חושב שאת תחיי עד זקנה ושיבה — את תזדקני לצידי".
"ושנינו נמות ביום אחד וניקבר בקבר אחד. זה יהיה נפלא".
בנצ'י חייכה מאוזן לאוזן למחשבה המרנינה.
"את נראית מאושרת מאוד, בנצ'י", אמר בעלה בחיוך.
"מי לא היה מאושר במקומי?" השיבה בנצ'י במבוכה כלשהי. "אני איתך ועם סוזן ואדוארד, וכולכם אוהבים אותי ולא אכפת לכם שאני טיפשה... והשמש זורחת! ויש לנו כזה בית גדול ויפה!"
הכומר ג'וליאן הרמון הסתכל סביבו על חדר האוכל הגדול והריק והנהן בספקנות.
"יש נשים שהיו מתרעמות מאוד אם היו דורשים מהן לגור בבית רחב ומגובב כזה שהרוח נכנסת אליו מכל צד".
"אני דווקא אוהבת חדרים גדולים. כל הריחות הנעימים מבחוץ נכנסים ונשארים בפנים. ואפשר לא להקפיד על הסדר ולהשאיר כל מיני דברים מפוזרים בלי שיהיה צפוף".
"ואין מכשירי חשמל ואין הסקה מרכזית — יש לך פה המון עבודה, בנצ'י".
"מה פתאום, ג'וליאן. אני קמה בשש וחצי ומדליקה את הדוד ומתרוצצת כמו קטר, ועד שמונה הכול כבר גמור. ואני דואגת שיהיה יפה, לא? עם שעוות דבורים לצחצוח וצנצנות גדולות של עלי סתיו. בעצם לא קשה לנקות בית גדול יותר מאשר בית קטן. אפשר לעבור עם הסחבה וכאלה דברים הרבה יותר מהר, בלי להיתקל כל הזמן עם הישבן ברהיטים כמו בחדר קטן. ואני אוהבת לישון בחדר גדול וקר — כל כך נעים להתכרבל במיטה כשרק קצה האף מגלה לך מה מזג האוויר מעל לשמיכה. ובכל גודל של בית צריך לקלף את אותה כמות של תפוחי אדמה ולהדיח את אותה כמות של כלים וכן הלאה. תחשוב כמה נחמד לאדוארד ולסוזן שיש להם חדר גדול וריק למשחקים, והם יכולים לפזר מסילות רכבת ומסיבות תה של בובות על הרצפה, ולא צריך לסדר שום דבר במקום. ונחמד גם שיש בבית אזורים שאפשר לארח בהם בקביעות. אחרת ג'ימי סיימס וג'וני פינץ' היו צריכים לגור אצל המחותנים שלהם. ואתה יודע, ג'וליאן, לא נעים לגור אצל המחותנים. אתה אוהב מאוד את אימא, אבל בעצם לא היית רוצה להתחיל את חיי הנישואים שלנו אצלה ואצל אבא בבית. וגם אני לא. הייתי ממשיכה להרגיש כמו ילדה קטנה".
ג'וליאן חייך אליה.
"את באמת עדיין די דומה לילדה קטנה, בנצ'י".
את ג'וליאן הרמון, לעומת זאת, אין ספק שהטבע ייעד לגיל שישים. בשלב זה חסרו לו כעשרים וחמש שנה עד שיגשים את מטרתו של הטבע.
"אני יודעת שאני טיפשה —"
"את לא טיפשה, בנצ'י. את חכמה מאוד".
"לא נכון. אני ממש לא אינטלקטואלית. אף על פי שאני מנסה... ואני כל כך נהנית כשאתה מספר לי על ספרים ועל היסטוריה וכן הלאה. אני רק חושבת שאולי זה לא היה הרעיון הכי מוצלח להקריא לי את גיבון בערבים, כי אחרי יום של רוח קרה בחוץ, כשליד האח נעים וחמים, יש משהו בגיבון שיכול די להרדים".
ג'וליאן צחק.
"אבל אני ממש אוהבת להקשיב לך, ג'וליאן. ספר לי שוב את הסיפור על הכומר הזקן שנשא דרשה על אחשוורוש".
"את יודעת אותו בעל פה, בנצ'י".
"לא משנה, ספר לי שוב. בבקשה!"
בעלה נעתר.
"זה היה סקרימגור הזקן. מישהו ראה אותו יום אחד בכנסייה. הוא עמד על הדוכן והטיף בלהט לשתי מנקות זקנות. הוא נופף באצבע ואמר להן: 'אהה! אני יודע מה אתן חושבות. נדמה לכן שהמלך אחשוורוש מהברית הישנה הוא ארתחששתא השני. אבל לא!' ואז, בתרועת ניצחון אדירה: 'הוא היה ארתחששתא השלישי'".
ג'וליאן הרמון עצמו לא סבר שהסיפור מצחיק במיוחד, אבל את בנצ'י הוא הצחיק תמיד.
גם עכשיו פרצה בצחוק צלול ומתגלגל.
"חמוד כזה!" קראה. "אני חושבת שיום אחד אתה תהיה בדיוק כמוהו, ג'וליאן".
ג'וליאן נראה די נזוף.
"אני יודע", אמר בענווה. "אני באמת מרגיש שלא תמיד אני מצליח לקלוע לגישה הפשוטה הרצויה".
"במקומך לא הייתי דואגת", אמרה בנצ'י. היא קמה והתחילה לערום את כלי האוכל על מגש. "גברת באט סיפרה לי אתמול שבעלה, שאף פעם לא הלך לכנסייה וכמעט נחשב לאתאיסט של הכפר, בא עכשיו בכל יום ראשון במיוחד כדי לשמוע את הדרשות שלך".
היא המשיכה, בחיקוי לא רע של קולה המעושה של גברת באט:
"'רק אתמול, גברתי, באט אמר למר טימקינס מהכפר ליטל וורדסדייל שאצלנו בצ'יפינג קלגהורן יש תרבות אמיתית. לא כמו אצל מר גוס שלהם, שמדבר למתפללים כאילו הם ילדים חסרי כל ידע. תרבות אמיתית, אמר באט, זה מה שיש אצלנו. הכומר שלנו הוא משכיל גדול — הוא למד באוקספורד, לא במילצ'סטר, והוא לא חוסך את ההשכלה שלו מאיתנו. מה הוא לא יודע על הרומים ועל היוונים, וגם על הבבלים והאשורים! ואפילו לחתול במעון הכומר, אומר באט, קוראים בשם של מלך אשור!' הנה, זאת תהילת אמת", סיכמה בנצ'י בשביעות רצון. "אוי ואבוי, אני מוכרחה להתקדם פה, אחרת לא אגמור אף פעם. בוא, תגלת־פלאסר, אני אתן לך את העצמות של הדג".
היא פתחה את הדלת, עצרה אותה בתנועת רגל זריזה ועברה חיש בפתח כשהיא נושאת את המגש העמוס ושרה בקול רם ובזיופים קלים גרסה פרטית של שיר ציד ידוע:
יום יפה לרצח (כך שרה בנצ'י)
יום אביב חמים
מהכפר יצאו כל הבלשים
השורות הבאות נבלעו בקרקוש הכלים שהונחו בכיור, אבל כשיצא הכומר ג'וליאן הרמון מהבית עוד הספיק לשמוע את השורה האחרונה מתרוננת בעוז:
וכולנו נצא היום יחדיו לרצח!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה