היו שנים בהם ספרי מתח היו לחם חוקי. תולעת ספרים אוהבת לקרוא ואם היא תולעת יסודית היא קוראת את כל סוגי הספרים (או לפחות כמעט). משהו השתנה בי בשנים האחרונות והיכולת להטמיע בתוכי עולמות הטומנים בתוכם אלימות גרפית אינה קיימת יותר. זה בא לידי ביטוי בחוסר היכולת להתמודד עם החדשות (בכל ערוצי התקשורת הקיימים) ועם כל תוכן שמכיל בתוכו אלימות. אני לא יכולה לשים אה האצבע על העובדה שהעולם הולך ונחווה אלים יותר מבעבר, אני לא זוכרת תכנים גרפיים כל כך בטלויזיה או בספרות כשהייתי צעירה, אני יודעת שהטבע האנושי מטבעו היה אלים מאות ואלפי שנים, אבל הבאת האלימות הזו באופן מוחשי לאחר שהתרחשה, זו תוספת של המאות האחרונות ועשורים האחרונים בפרט.
אני עדין מגלה סקרנות לספרות מתח, רק שאני מקפידה לברור אותה טוב יותר מבעבר. אני מבכרת סופרי מתח שאני מכירה ויודעת שמתעקשים, למרות הפופולריות העכשווית, שלא להיכנס למחוזות הגרפיים ולאלימות בספרים שלהם, על אף שלעיתים זה מוכר וזה הפתרון הקל. לכן הגעתי לספרה של ליסה ג'ואל, 'ואז היא נעלמה' באופן הססני במקצת. הכריכה מספרת שהיא הוציאה לאור תשעה ספרים וכולם הפכו לרבי מכר. היא מפרסמת מכתביה כבר 15 שנה אבל זהו ספרה הראשון שמתורגם לעברית. לא הייתה לי אינדיקציה לגבי מהות התוכן שאפגוש, מעבר לעובדה שהספר הוצג כספר מתח והתקציר על גבו מסקרן מאוד...
נערה בת 15 נעלמת. נערה יפה, פופולרית, חכמה שיש לה בן זוג אהוב ואוהב, שני הורים נפלאים אחות גדולה ואחת קטן, נעלמת יום אחד. היא יוצאת מן הבית לספריה כדי ללמוד בשקט ולא חוזרת. את מה שקרה לה אנחנו שומעים בכמה קולות, שלה, של אמה שלא מפסיקה להאמין כי תמצא שוב. את מה שאירע בעבר מספרת אלי בת ה-15, היא רומזת לנו שמשהו לא טוב עומד לקרות ומסמנת את כל הנקודות בהן יכלה לעשות פניה אחרת כדי למונע את זה. עשר שנים מאוחר יותר, בהווה, מספרת אמה לורל על החיים מאז נעלמה בתה. היא מספרת על החיפוש שנמשך בהווה ועל ההשלכות של ההעלמות על חיי המשפחה שלה, עליה, על בעלה, על בתה בכורה ועל בנה הצעיר. כל אחד מהם הושפע מן ההעלמות בדרך שונה, כל אחד מהם לקח את המקרה הזה לתוך חייו והתעצב בעקבותיו.
בדיוק כשמתגלה קצה חוט לתעלומת העלמה של אלי, לורל פוגשת גבר חדש ומכירה את בתו הצעירה בת ה-9, לבת הזו יש דמיון לאלי, בתה שנעלמה, ואי אפשר להתעלם ממנו. לורל לא בטוחה בהתחלה אם הדמיון קיים שם או שזה רק הרצון שלה לראות שוב את בתה. אבל כשמתברר לה שלא רק היא מזהה את הדמיון משהו קורה לה והיא מתחילה לברר עוד פרטים על אמה של הילדה שפגשה ועל הגבר שהכירה.
בהמשך הספר מצטרפים לסיפור קולות נוספים, אחד מן העבר ואחר מן ההווה, קולות שמספרים איך הם משתלבים בחייהן של אלי ואמה לורל, כל קול חושף זוויות נוספות למציאות שהוצגה לנו מבעד לשתי זוגות העיניים.
ספר מתח טוב צריך להחזיק אותך סקרן לפענח את התעלומה שהוא טומן בחובו, בהיבט הזה הספר הנוכחי מצליח לעשות זאת לרוב אורכו, בשלב מסוים ברור לקוראים שזוכים לראות את המאורעות מבעד לעיניים נוספות, איך יתחברו הקצוות. עד לאותו הרגע, הספר מצליח לאחוז את הקורא ערני וסקרן לפענח את התעלומה. כמו ספרי מתח רבים, התרת התעלומה מובילה לירידת מתח חדה, בעיקר משום שנדמה שהמחברת התעקשה לאחוז בה עד שהייתה חייבת למצוא לה פתרון וזה נמצא באופן מעט מאולץ אבל כזה שהופך את הספר למתאים לקריאה גם למי שאין להם קיבה מברזל ועצבים חזקים.
'ואז היא נעלמה' הוא ספר מתח קליל יחסית שבהחלט מתאים לרגעים בהם המוח לא מצליח להתרכז בספרים אבל בכל זאת מחפשים לקרוא משהו שיעביר את הזמן. העובדה שהמחברת נמנעת מעיסוק באלימות ובפורנוגרפיה של האלימות הופכת אותי למי שתקרא לפחות את הספר הבא שלה שיתורגם לעברית, מתוך ציפייה שהכשלים הקטנים בספר הנוכחי לא יופיעו בו.
* להתרשמות אישית, ניתן לקרוא את פתיחת הספר בתחתית הפוסט.
ואז היא נעלמה מאת: ליסה ג'ואל מאנגלית: גיא הרלינג הוצאת כנרת זמורה דביר 2021 319 עמ' - כולל אחרית דבר ותודות
פתח דבר
החודשים ההם, החודשים לפני שנעלמה, היו החודשים הכי טובים. באמת. ממש הכי טובים. כל רגע הופיע מולה כמו מתנה ואמר, הנה אני, עוד רגע מושלם, תסתכלי עליי, את מאמינה כמה אני מקסים? כל בוקר היה מערבולת של מסקרה ופרפרים, דופק שהואץ בכל פעם שהתקרבה לשערי בית הספר, אושר עילאי כשעיניה מצאו אותו. בית הספר כבר לא היה כלוב; הוא היה אתר צילומים רוחש, שטוף אור זרקורים, של הסרט שיספר את סיפור חייה.
אֶלי מֶק פשוט לא האמינה שתיאו גודמן רצה לצאת איתה. תיאו גודמן היה הילד הכי יפה בכיתה י"א, ללא תחרות. הוא היה גם הילד הכי יפה בכיתה י', בכיתה ט' ובכיתה ח'. אבל לא בכיתה ז'. אף אחד מהבנים בכיתה ז' לא היה יפה. כולם היו תינוקות קטנים ונפוחי־עיניים, עם נעליים ענקיות וז'קטים גדולים מדי.
לתיאו גודמן לא היתה אף פעם חברה, וכולם חשבו שהוא גיי. הוא היה קצת יפיוף כזה, יחסית לבן, ומאוד רזה, ובגדול, הוא פשוט היה ממש־ממש נחמד. אלי חלמה להיות איתו במשך שנים, אפילו אם הוא באמת גיי. היא היתה שמחה פשוט להיות ידידה שלו. האמא הצעירה והיפה שלו הלכה איתו ברגל לבית הספר מדי יום. היא לבשה בגדי ספורט, אספה את השיער לקוקו, ובדרך כלל היה איתה כלב לבן קטן שתיאו היה מרים ומנשק על הלחי ואז מניח בעדינות בחזרה על המדרכה; אחר כך הוא היה מנשק את אמא שלו וחוצה את השער בצעדים קלילים. לא היה אכפת לו מי ראה. הוא לא היה נבוך מהכלב המצויץ או מאמא שלו. הוא היה בטוח בעצמו.
ואז, יום אחד בשנה שעברה, קצת אחרי החופש הגדול, הוא פתח איתה בשיחה. ככה פתאום. זה היה בזמן ארוחת הצהריים, משהו שקשור לאיזו מטלה בשיעורי הבית, ואלי, שלמען האמת לא ידעה יותר מדי על שום דבר, ידעה מיד שהוא לא גיי ושהוא מדבר איתה כי היא מוצאת חן בעיניו. זה היה ברור לגמרי. ואז, ככה פתאום, הם היו זוג, חבר וחברה. היא חשבה שזה יהיה יותר מסובך.
אבל מהלך אחד לא נכון, סטייה אחת קטנה בציר הזמן, והכול נגמר. לא רק סיפור האהבה שלהם, אלא הכול. הנעורים. החיים. אלי מק. הכול נעלם. הכול נעלם לנצח. אם היתה יכולה להחזיר את הזמן לאחור, לפרום אותו ולגלגל אותו שוב בכיוון ההפוך כמו כדור צמר, היא היתה רואה את הקשרים, את תמרורי האזהרה. בדיעבד, זה היה ברור מההתחלה. אבל אז, כשעוד לא ידעה כלום על שום דבר, היא לא צפתה את זה. היא נכנסה ישר פנימה בעיניים פקוחות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה