החלום שלי הוא שכל שנה ייצאו 365 ספרי פנטזיה בעברית, מקוריים או מתורגמים זה לא משנה, רק שיהיו איכותיים. למען האמת, נדמה לי שאם תהיה לי אספקה שוטפת של ספרות פנטזיה יומית זה יספק לי אספקה שוטפת של אנרגיה מטעינה. יש משהו בעולמות הפנטזיה שמאפשר לך לגלוש החוצה מן המציאות המוכרת, על חולייה ואוצרותיה, לתוך עולם שאומנם מבוסס על המציאות שאתה מכיר אבל החוקים שפועלים בו הופכים את חלומות לאפשריים.
במרכז הספר הנוכחי ניצבת מארה דאייר, שכבר בפתיחה אנחנו מבינים שהוא שם בדוי כדי לטשטש את זהותה, תלמידת י"א בתיכון ברוד איילנד שמתעוררת בבית חולים בלי שיש לה מושג כיצד הגיעה לשם. היא מגלה בהדרגה ששהתה בתרדמת 3 ימים ומה שהוביל אותה לבית החולים הייתה התמוטטות של בנין ישן בו ביקרה עם החברה הכי טובה שלה, בן זוגה ואחותו הצעירה. שלושתם נהרגו, רק היא שרדה. מארה לא מצליחה להיזכר בנסיבות הגעתם לבניין הנטוש ובכל מה שקרה באותו ערב אבל לתאונה ולמותם של חבריה יש השפעה כל כך קשה עליה שהוריה נעתרים לבקשתה ומעבירים את המשפחה כולה להתגורר בפלורידה: אמה הפסיכולוגית, אביה עורך הדין, אחיה הגדול דניאל ואחיה הקטן ג'וזף.
המעבר שלהם מתרחש באמצע שנת הלימודים וכך מארה ודניאל מתחילים ללמוד בבית ספר תיכון פרטי וג'וזף במסגרת אחרת. שני אחיה של מארה משתלבים במהירות במרקם החברתי ודניאל שהצטיין בלימודיו בבית הספר הקודם מצליח בהם גם במסגרת החדשה. אבל מארה מתקשה, קודם כל היא צריכה להתמודד עם העובדה שהגעתה לבית הספר יצרה לה אויבת חדשה, אנה, מישהי שלמארה אין מושג מה היא רוצה ממנה אבל החבר היחיד שהיא עושה לעצמה, ג'יימי, עוזר לה להבין. מעבר לעובדה שדארה צריכה להתרגל למסגרת חדשה, בה היא בולטת כתלמידה החדשה שעברה באמצע השנה והיחידה בלי תלבושת אחידה, היא גם צריכה להתמודד עם חיזורי של נואה, התלמיד הכי מקסים בבית הספר, זה שמצליח להקסים גם את צוות בית הספר וגם את כל התלמידות שבו. העובדה שהוא מגלה עניין בדארה הופכת אותה למטרה, עוד סיבה מצידה של אנה לחפש איך לנקום בה.
אבל דארה מתעקשת שהיא לא מעוניינת בנואה, למרות שהוא מקסים אותה, למרות שהוא מסייע לה להציל כלבה שעברה התעללות למרות שהוא מגלה אליה גישה שאף בת אחרת בבית הספר לא זכתה לה....
'הסודות של מארה דאייר' הוא ספר פנטזיה לנוער בוגר, הסיפור שבו נע על הגבול של ספר מתח לספרות פנטזיה, ממש כמעט עד לסופו. לדארה ולקוראים לא כל כך ברור מה הגבול בין המחשבות שלה למציאות, מה קרה בלילה בו נהרגו חבריה והיא שרדה ומה הגבול בין הפוסט הטראומה שיש לה מן החוויה להשפעות המוזרות שלה.
כמו כל ספר שפונה לבני נוער גם הספר הנוכחי מתעסק בהווי בית הספר ובתחושה שיש לבני נוער שנמצאים על התפר ביו ילדות לבגרות ומתקשים לפעול בכללים המשתנים. גם בספר הנוכחי יש חיי חברה מורכבים, יחסי אחים וסיפור אהבה. כל אלו עטופים באמנזיה חלקית, חרדות ופוסט טראומה, תחושות שנכנסות ללקסיקון הכללי בשנים האחרונות ומתגלה שהן מאפיינות גם בני נוער צעירים המתקשים להתמודד עם העידן המודרני המביא את העולם כולו אל מסך הטלפון הסלולרי שלי בלי שיש להם את הכלים לבחון אותו ולברור את המידע שהוא מגיש להם.
קשה להניח את הספר מהידיים, הקריאה בו קולחת והסופרת מצליחה לשמור רוב הזמן על דריכות הקוראים. מדובר בחלק ראשון בטרילוגיה מסקרנת שאני כבר לא יכולה לחכות לקרוא את המשיכה. מומלץ בחום לנוער בוגר ולחובבי ספרות פנטזיה וספרות מתח, שני ז'אנרים שהספר הנוכחי מצליח לשלב ביניהם באופן מוצלח במיוחד.
* להתרשמות בלתי אמצעית ניתן לקרוא את הפרק הראשון בתחתית הפוסט
הסודות של מארה דאייר מאת: מישל הודקין תרגום: עפרה אביגד עם עובד הוצאה לאור 2021 395 עמ'
1
קודם
לורלטון, רוד איילנד
האותיות והמספרים הכתובים בכתב יד מסולסל על לוח הסיאנסים התעוותו באור הנר והתערבלו לי בראש למרק אלפביתי.
כשקלייר דחפה לי ליד את המחוג דמוי הלב נבהלתי. בדרך כלל אני לא כזאת לחוצה, וקיוויתי שרייצ'ל לא תשים לב. לוח הסיאנסים היה המתנה הכי מגניבה בעיניה באותו ערב, והיא קיבלה אותה מקלייר. אני קניתי לה צמיד. היא לא ענדה אותו.
כרעתי על השטיח והעברתי את המחוג לרייצ'ל. קלייר הניעה את הראש מצד לצד, משפריצה זלזול. רייצ'ל הניחה את המחוג.
"זה רק משחק, מארה". היא חייכה והשיניים שלה נראו לבנות עוד יותר באור הקלוש. רייצ'ל ואני חברות טובות מאז גן חובה. היא כהה ופראית ואני חיוורת וזהירה. אולי קצת פחות זהירה כשאנחנו יחד. היא נותנת לי הרגשה שאני אמיצה. בדרך כלל.
"אין לי מה לשאול אנשים מתים", אמרתי לה, ולא הוספתי: ובגיל שש עשרה אנחנו כבר מבוגרות מדי בשביל דברים כאלה.
"תשאלי מתי ג'וד יידלק עלייך כמו שאת דלוקה עליו".
הקול של קלייר היה תמים, אבל אני לא טיפשה. הלחיים שלי בערו אבל ריסנתי את הדחף להתפרץ והגבתי בצחוק.
"אני יכולה לבקש מהדבר הזה מכונית? אולי זה מין קטע כמו סנטה קלאוס של המתים?"
"בעצם היום יש לי יום הולדת, אז אני ראשונה". רייצ'ל הניחה את האצבעות על המחוג. קלייר ואני הסתכלנו עליה.
"אה, רייצ'ל, תשאלי את הדבר זה איך את הולכת למות".
רייצ'ל פלטה צווחה של הסכמה, ואני לכסנתי אל קלייר מבט נרגז. מהרגע שהיא עברה לכאן לפני שישה חודשים, היא נדבקה לחברה הטובה שלי כמו עלוקה מורעבת. היו לה עכשיו שתי משימות עיקריות בחיים, לתת לי הרגשה של גלגל שלישי ולרדת עליי כי נדלקתי על אחיה, ג'וד. נמאס לי משניהם באותה מידה.
"תזכרי לא לדחוף", הורתה לי קלייר.
"הבנתי, תודה. עוד משהו?"
אבל רייצ'ל קטעה אותנו לפני שהספקנו להתדרדר למריבה. "איך אני אמות?"
שלושתנו הסתכלנו על הלוח. הרגשתי עקצוצים בשוקיים מהכריעה הארוכה על השטיח של רייצ'ל ורטיבות מזיעה מאחורי הברכיים. שום דבר לא קרה.
ואז פתאום קרה משהו. הסתכלנו אחת על השנייה כשהמחוג זז מתחת לכפות הידיים שלנו. הוא זז בחצי עיגול על הלוח, דילג על האותיות א' עד כ', הזדחל מעל האות ל'.
נעצר באות מ'.
"מחלה קשה?" הקול של קלייר היה נרגש. היא כל כך שטחית. לא הבנתי מה רייצ'ל מוצאת בה.
המחוג החליק בכיוון הלא נכון. התרחק מהאותיות ח' ול' ונחת על האות א'.
רייצ'ל נראתה מבולבלת. "מוות באֵש?"
"אלימות?" שאלה קלייר. "אולי תגרמי לשרפה ביער וסמוקי הדוב יטרוף אותך?" רייצ'ל צחקה ולרגע קצר פוגגה את הבהלה שחלחלה לי לבטן. כשהתיישבנו לשחק, הייתי חייבת להתגבר על הדחף לגלגל עיניים מהמלודרמטיות של קלייר. עכשיו כבר פחות.
המחוג זגזג על הלוח וקטע את הצחוק.
ר'.
ישבנו בשקט. העיניים שלנו לא זזו מהלוח כשהמחוג זינק בחזרה לכיוון ההתחלה.
ה'.
ואז הוא נעצר.
חיכינו שהכלי יצביע על האות הבאה, אבל הוא לא זז יותר. כעבור שלוש דקות רייצ'ל וקלייר משכו את הידיים מהמחוג. הרגשתי שהן מסתכלות עליי.
"זה רוצה שתשאלי משהו", אמרה רייצ'ל בשקט.
"אם כשאת אומרת 'זה' את מתכוונת לקלייר, אני בטוחה שזה נכון". קמתי רועדת ואחוזת בחילה. אני גמרתי.
"לא דחפתי את זה", אמרה קלייר בעיניים פעורות, הסתכלה על רייצ'ל ואחר כך עליי.
"נשבעת?" שאלתי בציניות.
"למה לא", ענתה קלייר ברשעות. היא קמה והתקרבה אליי. התקרבה מדי. העיניים הירוקות שלה נראו מסוכנות. "לא דחפתי את זה", היא אמרה שוב. "זה רוצה שאת תשחקי".
רייצ'ל תפסה לי את היד ומשכה את עצמה מהרצפה. היא הסתכלה לקלייר ישר בעיניים. "אני מאמינה לך", היא אמרה, "אבל בואו נעשה משהו אחר?"
"כמו מה?" הקול של קלייר היה אדיש, ואני החזרתי לה מבט ישיר בלי למצמץ. הנה זה מתחיל.
"אנחנו יכולות לראות את 'פרויקט המכשפה מבלייר'". הסרט הכי אהוב על קלייר, כמובן. "מה דעתכן?" קולה של קלייר נשמע מהסס אבל יציב.
ניתקתי את המבט מהעיניים של קלייר, הנהנתי והצלחתי לחייך. קלייר עשתה כמוני. רייצ'ל נרגעה אבל אני לא. רק בשבילה ניסיתי לבלוע בכל זאת את הכעס והתחושה הלא נעימה כשהתיישבנו לצפות בסרט. רייצ'ל הכניסה את הדיסק וכיבתה בנשיפה את הנרות.
כעבור שישה חודשים שתיהן היו מתות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה