אין הרבה הפתעות בספר הנוכחי, הפרק הראשון נפתח בליל חתונה, הפסקת חשמל וצרחה שמבשרת רעות, כל מה שנותר לקוראים לאורך הספר הוא לנסות ולנחש מה בדיוק אירע בליל החתונה ומי קשור לכך, והמחברת לא מסתירה מהקוראים דבר, רק את החיבור הסופי בין כל החוטים שהיא שוזרת היא מותירה ממש לרגע האחרון.
על גב הכריכה, כדרכם של סופרלטיבים עצמיים שהוצאות הספרים נוהגות להעניק לספרים שבחרו להוציא לאור, מופיע ציטוט המיוחס לעיתון האמריקאי שנודע כממליך המלכים בתחום ספרות רבי המכר: "אחד מספרי המתח הטובים של 2020", ובכן, כנראה שלא. מדובר בספר קריאה מענג וכזה שקשה להניח מהיד, בעיקר משום שהוא מציע הצצה לחייהם של אנשים בלילה אחד המחבר ביניהם ומציג אותם אל מול מי שהיו בעבר. כוכבי הערב הם החתן והכלה, שני אנשים שנמצאים בכותרות והחיבור ביניהם מושך עניין רב, גם בקרב התקשורת וגם בקרב חברים ובני משפחה שלכל אחד מהם דעה אודות השניים. הקוראים, ביחד עם הדמויות השונות בספר, לומדים להכיר את הצדדים השונים שלהם ולבחון איך הם מגיבים ברגע המבחן.
חמישה קולות שונים (חוץ מכמה תקלות של הסופרת והעורכת המעניקות תבונות זהות ליותר מדמות אחת) מספרים את סיפור האירוע בליל החתונה, כאשר הסופרת מעצבת את התיאורים שלהם במסע בין נקודות זמן שונות הקשורות לחתונה:
איפה - מארגנת החתונה, הרואה באירוע הזדמנות לפרסם את הטירה הקטנה שרכשו היא ובעלה על אי אירי מבודד, והתאימו לעריכת אירועים חברתיים מצומצמים ויוקרתיים. היא אישה בת 40 לערך, נאה ומטופחת המקפידה להישאר עניינית מול כל אירועי הערב, על מנת שלא לפגוע בסיכוייה לקבל פרסום טוב בתקשורת, כזה שיביא לטירה שלה ושל בן זוגה אירועים. היא העניקה לזוג המפורסם 50% הנחה כשפנתה אליהם בעקבות הפרסום שלהם על החתונה, והזמינה אותם לערוך אותה בטירה לצד ערב בלתי נשכח עם חברים הטובים ביותר.
האנה - אשתו של צ'רלי, החבר הכי טוב של ג'ולס הכלה, ובגלל שאין לה חברות בנות ישמש גם כשושבין לצד אחותה החורגת. הקשר של ג'ולס וצ'רלי מפריע לה, הוא הפריע לה מאז שהכירה את צ'רלי ובתקופה האחרונה כשהם מרוחקים זה מזו הוא מפריע לה אפילו יותר. היא מגיעה לשם אחרי הפלגה מורטת עצבים על ספינה קטנה, במהלכה סבלה ממחלת ים ונאלצה להתמודד עם התוצאות שלה. היא לא אוהבת את החברים של החתן, והלילה המקדים שהיא צריכה לבלות ביחד אתם בטירה הקטנה מעיק עליה.
ג'ולס - הכלה, בתו של איש עסקים עשיר ומפורסם שנטש אותה ואת אמה ולא השקיע דבר בחינוכה או במגזין המצליח שייסדה ובנתה בעשר אצבעותיה אך רבים משייכים לפחות חלק מהצלחתו לתרומתו של אביה. ג'ולס ידועה בקשיחות שלה וברצון שלה שהדברים יעשו בדרך שלה, העובדים שלה יודעים את זה, המשפחה שלה יודעת את זה וגם החתן והחברים שלו. אבל ג'ולס הבטיחה לעצמה שלפחות ביום החתונה היא תתנהג אחרת, והיא משתדלת מאוד למרות שזה קשה. בילדותה אמה הייתה עסוקה מאוד בעצמה וג'ולס מרגישה שלא הייתה אימהית במיוחד כלפיה, לא כמו שהייתה עבור חצי אחותה הצעירה.
ג'ונו - השושבין של החתן, הוא לא היה אמור להיות ששושבין או אפילו בחתונה, אבל מה שמחבר אותו לחתו הוא גם מה שמאפשר לו להציב בפניו עובדות שהוא לא יכול להתנגד להן. הוא שותה, מעשן, משתמש בסמים ובגדול נראה מוזנח וחסר התאמה לתפקיד הזה בערב הכל כך חשוב. הוא הכיר את החתן בתיכון, שניהם הגיעו למקום אליו לא השתייכו כלכלית, בגלל נסיבות חריגות: ג'ונו בשל מלגת ספורט והחתן בגלל היותו בנו של מנהל המקום. השנים בתיכון עיצבו את השנים, ואת שורת החברים הטובים שליוו אותם באותן שנים ומגיעים עם בנות זוגן לחתונה ולערב המקדים. לג'ונו, כמובן, אין בת זוג.
אוליביה - היא בת 19, נערה רזה עד כדי כאב, ואחותה החורגת הצעירה של ג'ולס. בשנה האחרונה היא הספיקה לנשור מהאוניברסיטה ולהפוך מסתם נערה רזה לדמוית קייט מוס, יש אנשים שחשובים שזה יפה אבל אף אחד (אפילו לא אמא שלה) לא יודע את הסיבה לכך שהיא הולכת ומאבדת ממשקלה. היחסים בינה לבין ג'ולס ידעו עליות ומורות, בניגוד לג'ולס אמה תפקדה כאמא של אוליביה כל שנות ילדותה הצעירה, מה שאפשר לה לגדול באופן שונה משל ג'ולס אבל המאורעות של השנה האחרונה בחייה שינו אותה באופן שג'ולס לא מצליחה להבחין או להבין ממש.
כיף לקרוא את ספר הנוכחי, שמות הדמויות, הרקע שלהן ואפילו הקווים המניעים את צירי העלילה השונים המתחברים אלו לאלו בנקודת הסיום, עשויים באופן חביב שהופך את הקריאה בספר לכיף של ממש ואת המתח בו לקליל. לקורא הממוצע ברור כבר מן ההתחלה לאן יתכנסו הסיפורים, והנחת האצבע על הפתרון, הגם שהיא הפחות צפויה מבין שלל האפשריות, אינה יוצרת אצל הקורא פליאה או רגש כלשהו, חוץ מהבנה שהסיפור הגיע לסיומו.
"רשימת המוזמנים" הוא בדיוק הספר שמתאים לימים אלו בצל המצב הביטחוני המתוח והאסונות הפוקדים אותנו. המחברת שלו אינה מתיימרת לזעזע או להדהים את קוראיה, אלא להעניק להם כמה שעות של הנאה מספר כתוב היטב המספק עניין. מומלץ בחום לכל מי שמחפש ספר לניקוי ראש, אני אישית אחפש גם את הספרים הבאים של הסופרת שיתורגמו לעברית.
* להתרשמות אישית, הפרק הראשון של הספר מצורף בתחתית הפוסט.
רשימת המוזמנים מאת: לוסי פולי מאנגלית: גיא הרלינג תכלת הוצאה לאור 2021 344 עמ'
ליל החתונה
האורות כבים.
בן רגע הכול שרוי בעלטה. הלהקה מפסיקה לנגן. בתוך המאהל, אורחי החתונה צווחים ונאחזים אלה באלה. אור הנרות שעל השולחנות מטיל צללים על קירות הבד ורק מוסיף לבלבול. אי אפשר לראות אף אחד ואי אפשר לשמוע אף אחד: הרוח הפראית מייללת ומטביעה את קולות האורחים.
בחוץ משתוללת סופה. היא מצווחת סביבם, חובטת במאהל. נדמה כאילו המבנה נמתח ונרעד בגניחת מתכת רמה עם כל מהלומה; האורחים מתכווצים בבהלה. הדלתות השתחררו מתושבותיהן ומתנפנפות בחופשיות בכניסה. הלהבות בלפידי הפראפין שמאירים את הפתח מצחקקות לעצמן.
יש בה משהו אישי, בסופה הזאת. נדמה כאילו שמרה את כל הזעם שלה בשבילם.
זאת לא הפעם הראשונה שהחשמל נפל. אבל בפעם הקודמת האורות נדלקו שוב מהר. האורחים חזרו לרקוד, לשתות, לבלוע כדורים, להזדיין, לאכול, לצחוק... ושכחו שזה קרה.
כמה זמן עבר כבר? קשה לומר בחשכה. דקות ספורות? חמש־עשרה? עשרים?
הם מתחילים להרגיש פחד. יש משהו מבשר רעות בחשכה הזאת, משהו מכוון. כאילו כל דבר יכול לקרות בחסות האפלה.
*
לבסוף הנורות נדלקות שוב בהבהוב. תשואות וקריאות שמחה מהאורחים. כעת הם נבוכים מהאופן שבו האור תפס אותם: שפופים כמו לקראת מתקפה. הם צוחקים כדי לשחרר את המבוכה. הם כמעט מצליחים לשכנע את עצמם שלא פחדו.
המחזה שנגלה כעת בשלושת האוהלים הצמודים המרכיבים את המאהל אמור להיות חגיגי, אבל נראה יותר כמו חורבן. שלוליות יין קרוש מכתימות את רצפת הלמינציה במתחם האוכל המרכזי, כתם ארגמני מתפשט על פשתן לבן. בקבוקי שמפניה מונחים בתפזורת על כל משטח כעדות לערב של הרמות כוסית וחגיגות. זוג סנדלי כסף נטושים מציץ מתחת לאחת המפות.
הלהקה האירית מתחילה לנגן שוב באוהל הריקודים — קטע מעורר שיחזיר את מצב הרוח החגיגי. רבים מהאורחים ממהרים לכיוון ההוא, משוועים לאיזו הקלה קטנה. מי שהיה מסתכל היטב על המסלול שלהם היה אולי רואה את הכתמים שהשאיר אורח יחף שדרך על זכוכית שבורה, טביעות רגל מדממות שמתייבשות לכדי כתם חלוד על הרצפה. איש לא שם לב.
אורחים אחרים נודדים אל פינות האוהל המרכזי ומתקבצים שם כמו עננה של עשן סיגריות. לא רוצים להישאר, אבל לא רוצים לצאת מהמאהל המגונן בזמן שהסופה עדיין משתוללת. ואיש לא יכול לעזוב את האי. עדיין לא. הסירות לא יגיעו עד שהרוח תירגע.
ובאמצע הכול עומדת העוגה הענקית. היא התנוססה בפניהם במשך רוב היום, שלמה ומושלמת, ומעטפת עלוות הסוכר נצנצה באורות. אבל דקות ספורות לפני שהאורות כבו, התאספו האורחים כדי לראות איך שופכים את קרביה ברוב טקס. עכשיו המילוי האדום זועק כמו פה פעור מתוך העוגה.
ואז, מבחוץ, מגיע קול חדש. כמעט אפשר לטעות ולחשוב שמדובר ברוח. אבל מרגע לרגע הוא נעשה חזק יותר, גבוה יותר, עד שאי אפשר לטעות בו.
האורחים קופאים במקומם. הם בוהים זה בזה. לפתע הם שוב מפחדים. יותר מכפי שפחדו כשכבו האורות. כולם יודעים מה הם שומעים. זו צרחה של אימה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה