מה עושים כשספר ילדים מקסים, כל כך מקסים, שאי אפשר לשים את האצבע על הסיבה המדויקת שהפכה אותו לכזה. האיורים? מופלאים, העיצוב של הטקסט? מושך את העין, הרעיון: קסם צרוף והתרגום לעברית: קולח וטבעי. איך מסבירים למה כל כך נהנינו מן הקריאה בספר, אפילו שאין לו שום תיאוריה שתסביר את החשיבות שלו?
בדידות היא תחושה שרבים חווים אותה לאורך החיים. בילדות, כמו כל תחושה אחרת, היא מתעצמת וברגעי קיומה נדמה שהיא ממלאת את הקיום כולו. הילד בספר הנוכחי, ממש כמו ילדים רבים בתקופות הסגר בקורונה, מאוד רוצה לשחק, אבל בכל המשחקים שהוא אוהב, צריך עוד מישהו כדי לשחק אתו. הוא לא היחיד שנמצא לבד, יש דב אחד, שגם נמצא לבד, אבל הוא, כמו רבים מהילדים הקטנים, ביישן ולא מצליח אפילו להגיד שלום.
בוקר אחד, הילד מוצא סירת נייר ובה מילה אחת: "בו!", הוא לא יודע מי שלח אותה אבל הוא משער שכמוהו גם הוא מחפש חבר, ומחליט לשלוח לו סירת נייר בחזרה, השניים מתכתבים הלוך וחזור על פני המים וקובעים להיפגש לשחק, אבל כשהילד רואה את הדוב הוא לא מזהה בו חבר. הדוב לא מוותר, ומציע לילד לשחק בכל המשחקים שהוא אוהב, רק שדוברים לא ממש מצליחים להתחבא כמו ילדים, או לשחק אתם על נדנדה או מסירות...
רגע לפני שהדוב מתייאש, הילד מחליט שימצאו משחק שיתאים לשניהם ולדב יש רעיון מצליח שמאפשר להם לשחק יחד תקופה ארוכה, עד שמגיע החורף והדוב נעלם. הוא לא מגיע לפגוש את הילד, וגם לא עונה להודעות שהילד שולח לו בסירות הנייר...
הילד והדוב מאת: טרייסי קורדרוי איורים: שרה מסיני עברית: ראובת ניצן אגם ספרים 2018 לא ממוספר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה