העצה הכי טוב שניתן לתת לסופר, היא לכתוב על מה שהוא מכיר ואוהב. למען האמת, העצה הזו נכונה לכל אדם שבוחר לו תחום עיסוק, כשעושים מה שאוהבים זה ניכר בתוצאת הסופית ואין ספק כי יוצרי הספר הנוכחי תרגמו את האהבה שלהם ליצירה, מה שהופך את החלק הראשון בסדרת ספרים על כדורסל, לחוויית קריאה מענגת, מרתקת ומעשירה.
מחבר הספר, אמיר דורון, שיחק כדורסל מגיל קטן ובמהלך השנים אף זכה לאמן בנים ובנות בני כל הגילאים בתחום. האהבה שלו לכדורסל וההיכרות שלו עם עולם הילדים באים לידי ביטוי לכל אורך עלילת הספר "הנס של עודד" שהוא החלק הראשון בסדרת ספרים שעתידה להיות בת 10 חלקים, שישה ממנה יצאו לאור עד כה.
הספר נפתח באיור, במרכזו הילד עודד ירדני, וסביב האיור כמה פרטים חשובים שכדאי לדעת עליו: הגובה שלו, בית הספר שלו, התפקיד שלו בכדורסל, ותוכנה ייחודית לו. וככה כבר בהתחלה אנחנו יודעים עם מי יש לנו עסק. אנחנו פוגשים אותו משחק כדורסל לבד, כשהדמיון של עובד שעות נוספות והוא רואה את עצמו משחק במדי נבחרת ישראל וקולע לסל. כמו ילדים רבים הוא מעודד את עצמו בקול רם, ומפליג בשבחי המשחק הדמיוני שלו. זה מה שעודד עושה כל יום בחודש יולי, בחופש הגדול בין כיתה ו' לז'. תוך כדי משחק אנחנו לומדים שהוא ניגש למבחנים לקבוצת הנוער של קבוצת מכבי תל אביב בכדורסל ולא התקבל בגלל שהוא נמוך מדי, וגם הוריו אינם עוברים את הגובה הממוצע...
כשהוא מבשר בבית על העובדה שלא התקבל לקבוצה אביו שמח, הוא מאמין שזה מה שיוציא לעודד את ג'וק הכדורסל מהראש, אבל לעודד נמאס שאביו מרפה את ידיו בנושא והוא סוף סוף מביע את דעתו על כך. אחר כך, במיטה לפני שהוא נרדם, הוא מחליט בינו לבין עצמו שיפסיק לשחק כדורסל כי אין לו עתיד בתחום. רק שההבטחה מחזיקה ממש מעט זמן, הוא נעתר לבקשת אחד השכנים הצעירים ללמד אותו לשחק ואחר כך פוגש במגרש הכדורסל מישהו חדש שלא הכיר ויחד ומצטרף אליו ואל חבריו למשחק כדורסל. המפגש שלהם יחד מוליד הקמה של קבוצת כדורסל ייחודית שהתנאי של המאמן שלה הוא כי יוסיפו להם חברים נוספים עד שיהיו עשרה שחקנים.
עלילת הספר הראשון בסדרה עוסקת בהקמתה של קבוצת כדורסל ייחודית, החברים הראשונים בה הם שורת ילדים בגילו של עודד שלא התקבלו לקבוצה הצעירה של מכבי תל אביב כדורסל, אך המאמן המיוחד שמצאו להם משנה את כל מה שחשבו על עצמם ועל קבוצת הכדורסל המיוחדת שלהם, כשהוא מזמן להם אפשרויות רבות לבחון את הגבולות של עצמם ולשחק מול מי שלא האמינו שיזכו לשחק מולם. לצדו של עודד אנחנו לומדים להכיר את תשעת החברים הנוספים, את הדרך בה הגיעו לקבוצה, את הקשר האישי של כל אחד מהם לכדורסל, ואת הגורמים האחרים שמפריעים לעודד ולחבריו לקבוצה לשחק כדורסל כפי שהם רוצים.
שפתו של הספר קולחת, והוא בנוי באופן המכבד את היצירה הספרותית תוך שהא מתעקש שלא לרדד את אופן הכתיבה או את התכנים שלו. על אף שהספר נכתב בבירור על ידי חובב כדורסל ומדבר בשפתם של אוהבי הכדורסל בני כל הגילאים, הוא עשוי באופן שידבר גם לקוראים צעירים שהידע שלהם בכדרוסל מקרי עד אינו קיים כלל, ואינם חובבי ספורט באופן כללי.
הספר "הנס של עודד" יצא לאור באופן עצמאי, אך למרות זאת הוא אינו נופל כלל מספרים אחרים היוצאים תחת חסותן של הוצאות לאור גדולות ומוכרות. אנשי המקצוע שבחר המחבר ללוות את הספר עשו עבודה נפלאה, החל בעורך הספר מרדכי אלון אשר הקציע את שפתו של הספר ודאג לדייק את כוונת המחבר ולאפיין את הדמויות השונות בספר באופן טבעי, דרך העורכת הלשונית טלי יבין שעשתה מלאכה נפלאה במציאת האיזון המיוחד בין השפה התקנית לשפה המדוברת וכלה בעיצוב הספר עליו הופקד אבנר הברפלד.
לפן העיצובי הייחודי של הספר מגיעה התייחסות נרחבת. כבר מרגע קבלת הספר מרגישים שהושקעה בו אהבה, המעטפה בה התקבל הספר כוללת הדפס צבעוני של איור ממנו. לספר מתלווה גם סימניה צבעונית מרהיבה המתמקדת בדמותו של גיבור החלק הראשון שלה. כשממשיכים הלאה רואים כי הושקעה חשיבה לטווח ארוך, הספר מעוצב באופן המתאים לסדרה ומספרו של כחלק בה מודפס גם על דופן הכריכה וגם על חלקה הקדמי באופן בולט וברור. האיורים המלווים את הספר ועשויים בגווני אפור לבן ושחור מתחילים כבר מתוכן העניינים ומלווים את כותרתו של כל פר ואת מספור העמוד בתחתית כל דף ודף.
על איור הספר הופקד גיא מורד, בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בבית הספר "בצלאל", העוסק באיור כבר שנים רבות. מורד הוא שיצר את האיורים המאפיינים בספר הנוכחי, קו איורים שממשיך ומלווה את חמשת ספרי הסדרה הנוספים שיצאו לאור עד כה (2020).
אמיר דורון פרסם את הספר הנוכחי בשנת 2008 במחשבה לטווח ארוך, ומאז כבר 12 שנה שהוא ממשיך ועוסק במלאכה כשבאמתחתו עוד ארבעה חלקים נוספים העתידים לצאת לאור בשנים הקרובות. הבחירה הזו לעסוק בהוצאת ספרים לאור באופן עצמאי בעידן הנוכחי בו כל תעשיית הדפוס עוברת שינויים ותלויה על בלימה היא בחירה אמיצה וראויה בייחוד כשהתוצר שלה הוא ספר נפלא המקרב אל עולם הספרות גם ילדים שייתכן ולולא הנושא שלו לא היו מגלים עניין רב.
אנחנו ממליצים בחום על הספר, שנדמה לנו שידבר לא רק לחובבי הכדורסל.
* ניתן להתרשם ישירות מן הספר, הפרק הראשןן של הספר מופיע בתחתית הפוסט.
הנס של עודד מאת אמיר דורון איורים: גיא מורד פנדה ספרים 2008 153 עמ' - כולל על המחבר והמאייר
אנו מצטערים להודיעך - זרקתי אל הסל. פעם ועוד פעם ועוד אחת. מימין אל הסל, משמאל ומהאמצע. זריקות מהפינה, קליעות מחצי פינה ומהמרכז, מקרוב ומרחוק, בצעד וחצי, בכניסה בשתי רגליים, ביד אחת ובשתי ידיים. זרקתי וזרקתי, מאות זריקות מעשרות מצבים שונים, ולא יכולתי להפסיק. עשרת אלפים צופים עמדו על רגליהם וקראו בשמי בקריאות קצובות: "ע-ו-ד-ד!" "ע-ו-ד-ד!".
הנה אני במדי נבחרת ישראל, בחמישיה הראשונה, משחק מול נבחרתה של ספרד. מוסר כדור מאחורי הגב אל השחקן הגבוה שלנו, שמטביע אותו בחוזקה בתוך הסל. רגע אחרי אני כבר חוטף כדור מידיו של הרכז שמולי, מעביר אותו בין רגליי ועולה לזריקת ניתור מעל שחקן יריב בדרך לעוד שתי נקודות קלות. והנה, ברגע הבא אני מקבל כדור במחצית המגרש, עושה הטעיה, מוסיף עוד אחת, מקנח בקרוס אובר - חד כמו סכין - וזורק לשלוש. הכדור מקפץ על הטבעת ויוצא החוצה. אלא שלא סטאר כמוני ירים ידיים: אני כבר מסתער על הריבאונד מעל שחקנים ענקיים ממני ו... עוד שתי נקודות נרשמות לטובת נבחרת ישראל.
"המשחק צמוד, ולעודד ירדני, המצטיין במגרש עד עתה, 15 נקודות", אני משדר לעצמי את מהלך המשחק בקול רם ותוך כדי כך עושה שוב הטעיה מושלמת לשחקן יריב בדמיוני. הוא נופל ואני שוב עולה אל הסל, המחובר ללוח הישן שבחצר בית הספר, אחרי כדרור מהיר נוסף על גבי הבלטות העקומות שעל המגרש. הפעם אני משיג סל קל בליי-אפ - צעד וחצי - והנה, אנחנו בדרך לניצחון ולזכייה באליפות. גביע אירופה לתל אביב אני, עודד ירדני, אלוף אירופה!
כך, בכל יום מימות החופש הגדול והארוך שהפריד ביני לבין כיתה ז', שב התרחיש הזה וחזר על עצמו בכל פעם מחדש: אני, הכדור, טבעת הסל, המגרש העלוב בחצר בית הספר והדמיון הפורה שלי. כמה נעים היה להתאמן ולחלום כך, לדמיין איך עודד ירדני כובש עוד תואר, משיג ניצחון נוסף ומוביל את נבחרת ישראל אל רגעי תהילה בלתי נשכחים.
ואז נחתה עלי המציאות הכואבת: עד כמה רחוקה באמת היתה היכולת האמיתית שלי מהיכולת הנפלאה שהפגנתי רק בחלומותיי; כמה רחוקה היתה קריירת המשחק שתוארה במוחי הקודח ממצבי האמיתי. קריירת משחק - חה! - בדיחה מעולה! איך אפשר לקרוא לכלום שעשיתי בכדורסל בשם הזה, "קריירה"? ברגעי הפיכחון הרבים הללו הרגשתי שהמשחק שהכי אהבתי בעולם - מפנה לי עורף.
באותם ימים חמים של חודש יולי נראה היה שאני עומד להיפרד מהכדורסל אחת ולתמיד, או יותר מדויק לומר: הכדורסל הוא שהחליט להיפרד ממני. "אנו מצטערים להודיעך, אך לא תוכל להתקבל לקבוצה בעונת המשחקים הקרובה. אנחנו ממליצים שתנסה שוב בשנה הבאה", אמר לי אותו מאמן, אחד מצוות המאמנים העצום שבחן אותי לפני מספר שבועות במגרש האימונים של מכבי תל אביב. יחד איתי נבחנו על מגרש הבלטות הישן עוד עשרות ילדים תל אביביים אחרים שחלומם היה זהה לשלי: להתקבל לנבחרת הכדורסל של בית הספר היוקרתי. "כדאי גם שתִגְבה בכמה סנטימטרים עד אז", הוסיף המאמן בחיוך מנחם, שרק העצים עוד יותר את תחושת העלבון והעלה את הדמעות אל קצה הגרון.
גם עכשיו, כשאני זורק אל הסל ומדמיין את עצמי קורע לגזרים את נבחרת ספרד, הזכרונות ממבחן הקבלה הארור לא עוזבים אותי. היו לי דווקא ציפיות גדולות מאותו יום: הגענו למבחנים, כמה עשרות נבחנים מלאי מוטיבציה. במשך שעות בחן אותנו צוות האימון בקפדנות ובקשיחות על כל יסודות הכדורסל. עברנו בין תחנות עבודה שונות ומפרכות ונבחנו בכדרור, בקליעה ובמסירה. בכל תחנה קיבלנו ציון על הביצועים שלנו, ואלה נרשמו בטופס מיוחד. האמת היא שהרגשתי מצוין ועשיתי את כל המשימות באופן הטוב ביותר שרק יכולתי.
בסלאלום בכדרור מהיר בין קונוסים - סיימתי ראשון. כך גם בתחרות המסירה אל תוך עיגול המסומן על גבי הקיר. בתחנת קליעות העונשין - כמעט שלא החטאתי אף כדור. בקיצור, במשימות שהתבקשתי לבצע הרגשתי שהייתי טוב מהאחרים, או לפחות טוב כמותם. ובכל זאת, כשהגעתי אל התחנה האחרונה, "תחנת המדידות הגופניות", של מדידת גובה, משקל, מוטת הזרועות והכי חשוב - השאלה "מה הגובה של ההורים שלך?" - הבנתי שגורלי נחרץ. עם זוג הורים המתנשאים לגובה ממוצע ואולי אף למטה מכך, ידעתי שעבור שחקן נמוך כמוני - מטר ושלושים ושמונה סנטימטרים בסך הכל - מדובר בסיום קריירת הכדורסל.
זהו זה, נגמר. נכשלתי בניסיון להתקבל למכבי תל אביב, לליגה אמיתית ולקבוצה אמיתית - כזו עם מאמן, שחקנים, שופטים, לוח תוצאות אלקטרוני, פרקט, יציעים, תלבושות, אימונים מדי יום, משחקים, טורנירים, קהל, תחרויות, גביעים והכי חשוב - סיכוי כלשהו להפוך לכדורסלן אמיתי.
עכשיו, עם בשורת "מצטערים להודיעך...", נגזר עלי להמשיך להתאמן לנצח בחוג לכדורסל של בית הספר שלי, "עלומים", שבשכונת נוה אביב בתל אביב, פעמיים בשבוע בימי ראשון ורביעי, כמו שעשיתי עד עכשיו. איך אוכל להמשיך ולשחק עם שחקנים בינוניים, תחת מאמן כמו אהרון - המורה לספורט של בית הספר - שלא ממש מלמד שום דבר ורק נותן לנו כדור שנשחק לנו בכיף בשעה שהוא יושב בצד ומקשקש בנייד שלו או סתם מלקק לו גלידת טילון בלי חשק ועניין? איך אוכל להמשיך להשתתף בחוג לכדורסל ולדמיין שאני בעצם נמצא במקום אחר? זו המציאות המרה איתה נאלץ לחיות אחד כמוני, שנכשל במבחני קבלה לקבוצה: לדמיין. שחקן אמיתי כבר בחיים לא אהיה. לא עם גובה כזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה