מה קרה למורה טי? רוב בוייה

את הספר הנוכחי חיבר מורה, 6 שנים לימד בבית ספר יסודי ומאוחר יותר שבע שנים נוספות בבית ספר תיכון. חשוב להדגיש את הנקודה הזו משום שהמחבר של הספר הנוכחי כותב על מה שהוא מכיר, וכשהוא עושה את זה הווי תלמידי בית הספר היסודי מעולם לא נראה מגוון ומעמיק כל כך, על אף גילם הצעיר.

הספר כולו מתרחש במהלך שנת לימודים אחת בבית ספר אמריקאי, מחודש ספטמבר ועד לחודש יוני. לכיתה ה' מגיע מחנך חדש, וכל ילדי הכיתה בוחנים את הניסיון שלו דרך העיניים שלהם, הספר מתמקד בסיפורן של שבעה מתוך תלמידי הכיתה:

פיטר - הילד ה"שובב" של הכיתה, זה שכל התלמידים והמורים יודעים שאם מישהו עולל תעלול כלשהו, כנראה שמדובר בו.
ג'סיקה - תלמידה חדשה שמנסה להבין את מאדזן הכוחות בן בנות הכיתה.

לוק - ה"חכם" של הכיתה, הוא אוהב ללמוד והוא מכיר פחות או יותר את התגובות של חבריו לכיתה.

אלכסיה - מלכת הכיתה, חשוב לה שכול הבנות בכיתה יעשו בדיוק מה שהיא אומרת.

ג'פרי - הוא לא ממש נוטל חלק במה שקורה בכיתה, ואם לא מפריעים לו, הוא לא מפריע לאף אחד.
דניאל - הילדה ה"שמנה" בכיתה, אף כי הנקודה הזו כלל לא מגדירה את חיי החברה שלה או את מי שהיא.
אנה - הילדה ה"שקטה" של הכיתה, היא נמצאת בה ורואה כל מה שמתרחש, אבל אף פעם לא נוטלת חלק בשום דבר, אמא שלה אמרה לה שככה הכי טוב.

זו נקודת הפתיחה של הספר, כל ילד מתבונן במורה החדש שלו מבעד למקום הקבוע שהוא תפס בכיתה, ובאמצעות נקודת המבט שלו אנו לומדים עליו ועל האופן בו הוא תופס את עצמו ואת מקומו בכיתה. מחודש לחודש נקודת המבט של התלמידים על המורה שלהם משתנה, כל אחד מהם מגלה שהמורה שלהם רואה אותם, רואה מעבר להגדרה שהתקבעה עליהם בבית הספר (בקרב המורים והתלמידים כאחד) ופועל כדי לאפשר להם לממש את הפוטנציאל שלהם.

כשהמורה שלה מאפשר להם לגלות מה ביכולתם לעשות, אנו נחשפים לנסיבות החיים המשפחתיות של כל תלמיד ותלמיד, לרקע שעיצב את ההתנהלות שלהם בכיתת הלימוד לאורך השנים ולהשפעות שיש לרקע הזה על הניסיון שלהם לבטא את עצמכם בדרכים אחרות, לרקע ולתגובות תלמידי הכיתה האחרים.

השנה מתנהלת באופן ייחודי יחסים לשנים הקודמות, התלמידים מגלים שלימוד וחווית הכיתה יכולים להיות אחרים, וכל אחד מהם מגלה נקודות אור במורה החדש שלהם עד שמשהו קורה למורה, נקודת מפנה שמטלטלת כל אחד בעולם שלו וגורמת לו לחשוב מחדש על הדרך בה פעל.

יש קסם אמתי בספר הילדים הנוכחי הפונה לתלמידי כיתות הביניים בבית הספר היסודי, הוא פונה לילדים בשפתם ובגובה העיניים שלהם וממחיש להם באופן בלתי אמצעי כי כל ילד חווה את העולם באופן שונה, וההבנה כי חווית המציאות של כל אחד ואחד שונה מאפשרת להתמודד עם הסיטואציות החברתיות באופן בריא ומנקודת מוצא חזקה יותר.

מחבר הספר מכיר את קהל היעד ולכן מציג חוויות מחיי היום יום שלהם בכלים בהם מעבדים אותן ומעניק להם כלים שיוכלו ליישם בחייהם להבא. והוא עושה זאת תוך שהוא פורש סיפור מרתק על שנת לימודים אחת, של כיתה אחת ומחנך אחד. מדובר בספר קריאה שמומלץ בחום לקהל היעד, וגם לילדים מבוגרים יותר.

* הפרק הראשון של הספר זמין לקריאה בתחתית הפוסט

מה קרה למורה טי?     מאת: רוב בוייה     מאנגלית: יעל ענבר     הוצאת הקיבוץ המאוחד     2020     286 עמ'

פיטר

 

למזלנו הרע יש בעולם מורים, אבל אם כבר אנחנו תקועים איתם, אנחנו רק יכולים לקוות שנקבל מורה חדש לגמרי במקום איזה קרצייה זקנה ומרושעת. מורים חדשים לא מכירים את הכללים, ואפשר להתחמק מעונש על דברים שמוֹרים וָתיקים היו מוחצים אותך בגללם. זאת הייתה התיאוריה שלי. אז די התרגשתי להתחיל את כיתה ה', כי עמדתי לקבל מורה טירון - מישהו בשם מר טִירַפְּטְסוֹן. העמדתי אותו במבחן מיד.

 

אם אישור היציאה לשירותים פנוי, רק צריך לקחת אותו וללכת. השנה השירותים היו בדיוק מעבר למסדרון. זאת תמיד הייתה דרך קלה להתחמק מעבודה בכיתה. אני יכול להיות ממש ערמומי בדברים כאלה. אני לוקח את האישור כל הזמן, והמורים אף פעם לא שמים לב. וכמו שאמרתי, המורה טִירַפְּטְסוֹן היה טירון, אז ידעתי שהוא לא יתפוס אותי.

 

אחרי שנכנסים לשירותים, מגיע הזמן להסתלבט. בקומה שלנו אין מורים אחרים, רק מורות, אז לא צריך לדאוג שהן יתפרצו פנימה. מעל התאים יש קורות עץ שאפשר לתפוס ולהתנדנד עליהן. לנסות לגעת בכפות הרגליים בתקרה. להתנדנד חזק. אם יש מישהו בתוך התא, זה ממש מצחיק להתנדנד ולפתוח לו את הדלת בבעיטה, במיוחד אם זה ילד קטן יותר. אם מפחידים אותו מספיק, יכול להיות שהוא ישתין על עצמו קצת. זה מצחיק. או אם חבר שלכם משתמש במַשְתֵנָה, אפשר לדחוף אותו מאחורה ולהוריד את המים באותו הזמן. ואז יכול להיות שהוא יירטב קצת. וגם זה די מצחיק. יש ילדים שאוהבים לסתום את השירותים בגושים גדולים של נייר טואלט, אבל אני לא מציע שתנסו לעשות את זה. אתם עלולים להסתבך בצרות רציניות. אחי הגדול סיפר לי שהחבר שלו נתפס והכריחו אותו לנקות את האסלות במברשת שיניים. הוא אמר שהמנהלת גם הכריחה אותו לצחצח שיניים במברשת הזאת אחר כך. המנהלת וִילְיַאמְס היא די קשוחה, אבל לא נראה לי שהיא הייתה נותנת סוג כזה של עונש. אבל אני גם לא רוצה לנסות אותה.

 

כשחזרתי לכיתה אחרי הפעם הרביעית או החמישית שיצאתי, טִירַפְּטְסוֹן הסתכל עליי ואמר: "בחיי, פיטר, אני אצטרך לכנות אותך פִּיפִּי־פִּיטֶר. עשית יותר פיפי מכלב שמטייל לאורך שדרת עצים."

 

כולם צחקו. טעיתי. הוא שם לב. התיישבתי. ואז טירפטסון ניגש אליי ולחש לי באוזן, "סבא שלי נהג להגיד לי לעשות בו קֶשֶר."

 

לא ידעתי מה לעשות. העיניים שלי ממש התרחבו כשהוא אמר את זה. לא יכולתי להאמין שזה קורה. אבל זה לא שינה שום דבר. המורה טירפטסון פשוט חזר אל הלוח ואל תרגיל החשבון שהסביר. אני ישבתי שם עם העיניים הגדולות שלי. ודי מהר גם עם חיוך.

 

"מה הוא אמר?" מַרְטִי שאל. השולחן של מַרְטִי היה צמוד לשולחן שלי.

 

"שום דבר," אמרתי.

 

וֶנְדִי ובֶּן התכופפו מעל השולחנות שלהם כדי להקשיב. הם ישבו בדיוק מולנו. ארבעת השולחנות שלנו היו קבוצה מספר שלוש. לפעמים המורה טירפטסון פנה אלינו בשם של הקבוצה.

 

"שום דבר," אמרתי שוב. זה יהיה הסוד שלי.

 

המורה טירפטסון היה כזה מגניב! התגובה שלו הייתה הרבה יותר טובה מלצעוק עליי, כמו שהיו עושות הקרציות הזקנות. יש ילדים בכיתה שהיו בוכים, אבל לא אני. ואיכשהו, נראה לי שהמורה טירפטסון ידע שאני לא אבכה. זאת הייתה הדרך שלו להודיע לי שהוא יודע מה קורה בלי לעשות מזה רעש גדול. אהבתי את זה אצל המורה טירפטסון. הוא בהחלט יכול להיות מצחיק. ואני ילד מצחיק. השנה, בפעם הראשונה בחיים, התחלתי לחשוב שאולי יכול להיות כיף בבית ספר.