נוורמור / ג'סיקה טאונסנד

"נוורמור" הוא בדיוק מסוג הספרים שאתה יודע שחייב להיות להם ספר המשך ושאתה חייב לקרוא אותו.

איך יודעים שספר מוצלח? אתה לא רוצה לסיים לקרוא אותו, ואחרי שאתה מסיים אתה ממהר לבדוק מתי יוצא החלק הבא בסדרה. לפעמים אתה אפילו שוקל לקרוא את הספר בשפת המקור (על אף שזה יאריך את זמן הקריאה באופן משמעותי), כדי לא להיוותר במתח עד שיתרגמו אותו...

אמה של מוריגן קראו נפטרה כשהייתה תינוקת, אביה נישא מחדש אחרי שנים לאם שאף כי אינה עושה דבר על מנת לפגוע בבתה החורגת, למוריגן אין ספק כי אינה אוהבת אותה. ככלל, מוריגן חשה כי אינו אוהב אותה, לא המשרתים באחוזה בה הם גרים ולא מורים הפרטיים שמובאים לה משום שהיא לומדת בבית. גם אנשים שאף פעם לא פגשו במוריגן לא אוהבים אותה, הסיבה פשוטה: מוריגן היא מקוללת, כמו ילדים רבים שנולדו בשנה הראשונה לעידן הנוכחי, ילדים שעתידים למות בשנת העידן האחרונה וכל חייהם מביאים מזל רע לכל מי שבא אתם במגע.

אביה של מוריגן, המשמש גם כנגיד של המדינה בה הם מתגוררים, לא קשור לבתו. הוא נמנע מלהביע רגע כלשהו, שלילי או חיובי, כלפיה וכלפי השלכות קיומה על העולם הסובב אותם. מוריגן כבר התרגלה שכל מי שקורה לו משהו רע ויכול לקשור אותו אליה יעשה זאת, לא מעט על שום הפיצוי הנדיב שיקבלו מאביה העשיר אשר יפצה אותם על הנזק שאירע להם בדרכים שונות. יש מי שמאשימים אותה כי עשתה להם נזק משום שנגעה בהם, דיברה עלהם או כי נדמה להם שהסתכלה עליהם. בכל פעם כזאת אביה מקבל רשימת תלונות ומחליט למי מגיע פיצוי כספי (מכיסו) ומי יקבל מכתב התנצלות ממוריגן, אשר מזמן חדלה לחפש צדק ומוצאת את עצמה מתנצלת גם בפני תלמיד שנכשל בתחרות איות.

כל ילד שמשלים השכלה בסיסית זוכה לקחת חלק בטקס המכרז שנערך פעם בשנה וקובע אם יוכל להמשיך וללמוד, כל הילדים מגיעים עם הוריהם לבניין העירייה.  בטקס מחליטים מוסדות הלימוד השונים מי מהם ראוי לקבל הצעה להצטרף אליו. מוריגן מאוד רוצה להגיע לטקס. לא בשביל להשתתף בו, משום שלכולם (וגם לה ברור) שלא תזכה לגדול והגיע לקריירה כלשהי. אלא בשביל לחוות משהו כמו שאר בני גילה. אביה נעתר לבקשתה אך למרבה התדהמה מסתבר שבניגוד למה שקורה במכרזים, בהם רק חלק מהילדים מקבלים הצעה כלשהי, ונדירים שתי הצעות, מוריגן מקבלת ארבע הצעות שונות.

העובדה שמוריגן זוכה לארבע הצעות מעוררת תרעומת בקרב ההורים והילדים שהגיעו למכרז, אביה אף בטוח כי מדובר במתיחה מרושעת במיוחד, אך לפי הכללים עליו להתיר לבתו להפגש עם כל אחד מן המציעים ולקבל החלטה היכן היא רוצה ללמוד. מוריגן נפגשת עם המציע הראשון, אך עוד לפני שהפגישה מסתיימת אביה מתפרץ לחדר ונציגו של המציע שלא פרש בפניה את ההצעה המלאה, נעלם...

הדברים מסתבכים כשלמרבה התדהמה האותות מבשרים שעל אף שמדובר בשנה אחת מוקדם מדי, העידן הנוכחי מסתיים, מה שאומר שכל הילדים המקוללים עתידים למות עוד הערב. מוריגן משלמה עם מותה אבל מתברר לה שאחד מן המציעים במכרז מתעקש לפנות אליה שוב, ועל אף שהיא אינה מאמינה כי מדובר במשהו שיכול להתרחש היא מאשרת את הגעתה למוסד הלימודים שלו וחייה משתנים באחת.

אין ספק שעלילה טובה חייבת לשאוב את הקוראים אליה מן ההתחלה, ונוורמור עושה זאת. תחילה כשהיא מפגישה אותנו עם מציאות כאובה ולא מובנת, של ילדה צעירה שהעולם מתנכר לה ובזכות כוח פנימי היא מצליחה לשמור על שמחת החיים שלה, חוט השדרה היציב שלה והאמונה כי המציאות לא נכונה. אותם כוחות מסייעים לה להיאחז באמונה כי דברים צריכים להיות אחרת, מה שמאפשר להם פשוט לקרות. יחד אתה לוקחת אותנו המחברת לעולם חדש הזר לה ולקוראים, עולם אותו אנו לומדים להכיר ביחד אתה, ודרכו להבין מעט יותר את נסיבות חייה של מוריגן הצעירה.

לקוראים הצעירים קל לזדהות עם תחושת הזרות והניכור שמאפיינם כמעט כל מתבגר (ובעידן הנוכחי זה מתחיל אפילו בגילאים מוקדמים יותר) ומתוך המקום הזה להיסחף אחר העולם הקסום שנפרש בספר ולשקוע בתוך סיפור אגדה שלא חורג מגבולות הז'אנר, אך עושה זאת באופן מרתק שמקשה על הקורא להתנתק מן המילים.

לא לי הנבואה, אך הצלחתו של הספר  (אשר תורגם לשפות רבות והוא חלק מסדרת ספרים) בשפת המקור והעובדה כי מעובד לסרט קולנוע מרמזת כי למי שיתאהבו בספר, מה שסביר מאוד שיקרה למ שאוהבים ספרות פנטסיה לנוער, מצפה הנאה ארוכת טווח מטיול בעולם פנטסטי ומשורת ספרים שפשוט תענוג לקרוא. מומלץ בחום לקהל היעד (ולמבוגרים שלא מפחדים להודות שגם הם נהנים מספרות כזו).

* מומלץ לקרוא את פתיחת הספר בתחתית הפוסט, כדי להתרשם מהספר באופן בלתי אמצעי.

נוורמור     מאת: ג'סיקה טאונסנד     מאנגלית: יעל אכמון     כנרת זמורה ביתן     2020     383 עמ'

פתח דבר:
אביב שנה אחת


העיתונאים הגיעו לפני ארון המתים. הם התקבצו מול השער במהלך הלילה, ועד שהשחר עלה כבר התאסף שם קהל של ממש. עד השעה תשע בבוקר הם היו להמון אדם.

השעה כבר היתה כמעט צוהריים כאשר קוֹרְבוּס קְרוֹאוּ עשה את הדרך הארוכה מדלת ביתו אל מעקה הברזל הגבוה שחסם את דרכם.

"הנגיד קרואו, האם זה ישפיע על התוכניות שלך להתמודד לכהונה נוספת?"

"הנגיד, מתי ייערך טקס הקבורה?"

"האם הנשיא שלח את תנחומיו?"

"האם אתה מרגיש הקלה הבוקר, הנגיד?"

"בבקשה מכם," קטע אותם קוֹרְבוּס והרים יד בכפפת עור להשתיק אותם. "בבקשה, אני מעוניין להקריא הצהרה בשם משפחתי."

הוא שלף פיסת נייר מכיס בחליפתו השחורה האלגנטית.

"אנו מבקשים להודות לכם, אזרחי הרפובליקה המפוארת שלנו, על התמיכה שלכם באחת־עשרה השנים האחרונות," הוא הקריא בקול צלול וסמכותי, שליטש במהלך שנים של קריאות לסדר בבית הנבחרים. "עברו על משפחתנו זמנים לא קלים, ואין ספק שהקשיים יימשכו בזמן הקרוב."

הוא השתתק לרגע לכחכח בגרונו, נושא את מבטו אל ההמון הדומם. ים של עדשות מצלמה ועיניים סקרניות התנוצץ מולו במתקפה בלתי פוסקת של הבזקי אור ותקתוקים.

"אובדן ילד הוא דבר קשה מנשוא," הוא המשיך בדבריו, חוזר לקרוא מהכרטיסיות שלפניו. "לא רק עבור המשפחה שלנו, אלא עבור אנשי העיר גָ'קֶלְפַקְס, שאנו יודעים שמתאבלים איתנו." לפחות חמישים זוגות גבות התרוממו בבת אחת, וכמה שיעולים נבוכים הפרו את הדממה הרגעית. "אבל בבוקר זה, בעודנו מקדמים בברכה את תחילת העידן התשיעי של רפובליקת וינְטֶרְסי, דעו כי הגרוע ביותר מאחורינו."

קרקור רם ופתאומי נשמע מעל ההמון. כתפיים השתוחחו ופנים התכווצו, אבל איש לא נשא את מבטו מעלה. הציפורים חגו בשמיים כל הבוקר.

"העידן השמיני לקח ממני את אשתי הראשונה האהובה, וכעת הוא לקח את בתי היחידה."

עוד קרקור צורמני. מידו של אחד העיתונאים נשמט המיקרופון שדחף בפרצופו של הנגיד, והוא גישש אחריו ברעש גדול כדי להרים אותו. פניו עטו סומק ורוד והוא מילמל התנצלות. קורבוס התעלם ממנו.

"אולם," הוא המשיך בדבריו, "העידן השמיני לקח איתו גם את הסכנה, את הספק ואת הייאוש אשר רדפו את חייה הקצרים. מוֹריגֶן... היקרה שלי" — הוא השתתק לרגע והעווה את פניו — "מצאה סוף־סוף שלווה, וכך מוטל על כולנו לעשות. העיר גָ'קֶלְפַקְס — ויותר מזה, מדינת וולף־אַקְר רַבָּתִי כולה — מוגנות שוב. אין עוד סיבה לחשוש."

מלמול ספקני התפשט בקרב ההמון, ונדמה שמתקפת הבזקי המצלמות מתחילה לשכוך. הנגיד נשא אליהם מבט ממצמץ. הנייר שבידו רישרש ברוח הקלה, ואולי היתה זאת ידו שרעדה.

"תודה רבה. אני לא אענה על שאלות."





פרק ראשון:
בת קרואו המקוללת
חורף שנה אחת־עשרה

(שלושה ימים קודם לכן)


חתול המטבח מת, ומוריגן היתה האשמה.

היא לא ידעה איך זה קרה, או מתי. היא חשבה שאולי הוא אכל משהו מורעל בלילה. לא היו על גופו פציעות שירמזו על התקפה של שועל או של כלב. מלבד מעט דם קרוש בזווית פיו, נראָה שהוא ישן, אבל גופו היה קר ונוקשה.

כשמוריגן מצאה את גופתו באור הדל של בוקר החורף, היא השתופפה לצידו בעפר בפנים קודרות. היא ליטפה את הפרווה השחורה מראשו ועד קצה זנבו המלא.

"אני מצטערת, חתול מטבח," מילמלה.

מוריגן הירהרה היכן יהיה המקום הטוב ביותר לקבור אותו, ואם תוכל לבקש מסבתא קצת בד פשתן יפה לעטוף אותו. היא החליטה שככל הנראה מוטב לא לבקש. היא תשתמש באחת מכותנות הלילה שלה.

הטבחית פתחה את הדלת האחורית בשביל לזרוק לכלבים את שאריות האוכל מאתמול, וכל כך הופתעה מנוכחותה של מוריגן, שהדלי כמעט נשמט מידיה. הזקנה בחנה את החתול המת ופיה נקפץ לקו ישר.

"מוטב הוא ולא אני, השבח לשמימי," היא מילמלה בנקישה על משקוף העץ, ונישקה את התליון שעל צווארה. היא ליכסנה מבט אל מוריגן. "חיבבתי את החתול הזה."

"גם אני," אמרה מוריגן.

"נו, בטח, אני רואה." היתה בקולה נימה מרירה, ומוריגן הבחינה שהיא נסוגה בזהירות כמה סנטימטרים אחורה. "עכשיו תחזרי פנימה. מחכים לך בחדר העבודה שלו."

מוריגן מיהרה אל תוך הבית, אבל השתהתה רגע ליד הדלת המובילה מהמטבח למסדרון. היא הסתכלה על הטבחית לוקחת חתיכת גיר וכותבת חתול מטבח — מת על הלוח, בתחתית רשימה ארוכה שהרישומים האחרונים בה היו דגים מקולקלים, ההתקף לב של טום הזקן, הצפות בצפון של שֶפע ו־קתמים מרוטב על המפה הכי יפה.



"אני יכולה להמליץ על כמה פסיכולוגים מצוינים לילדים בג'קלפקס וסביבותיה."

העובדת הסוציאלית החדשה לא נגעה בתה ובעוגיות שלה. היא הגיעה הבוקר מהבירה, נסיעה של שעתיים וחצי ברכבת, וצעדה ברגל בגשם מטפטף מתחנת הרכבת אל אחוזת קרואו. שערה הרטוב דבק לראשה, והמעיל שלה היה ספוג לחלוטין. מוריגן התקשתה לחשוב על פתרון מוצלח יותר מתה ועוגיות למצבה האומלל, אבל לא נראה שהאישה מעוניינת בהם.

"לא אני הכנתי את התה," אמרה מוריגן. "אם זה מה שמדאיג אותך."

האישה התעלמה ממנה. "ד"ר פילדינג מפורסם בעבודה שלו עם ילדים מקוללים. אני בטוחה ששמעתָ עליו. ד"ר לוּאֵלֶן גם היא נחשבת מאוד, אם תעדיף גישה עדינה ואימהית יותר."

אביה של מוריגן כיחכח בגרונו במבוכה. "אין בזה צורך."

קורבוס פיתח עם השנים עווית קלה בעינו השמאלית, שהופיעה רק במהלך פגישות החובה החודשיות האלה, מה שאותת למוריגן שהפגישות האלה שנואות עליו לא פחות מאשר עליה. מלבד השיער השחור כפחם והאפים המעוקלים, זה היה הדבר המשותף היחיד לאב ולבתו.

"מוריגן לא זקוקה לייעוץ," הוא המשיך בדבריו. "היא ילדה שקולה למדי. היא מבינה היטב את מצבה."

העובדת הסוציאלית הגניבה מבט אל מוריגן, שישבה על הספה לצידה וניסתה לא לזוז באי־שקט. הביקורים האלה נמשכו נצח. "הנגיד, אני לא רוצה להישמע חסרת רגישות... אבל הזמן קצר. יש הסכמה מלאה בין המומחים שזאת עומדת להיות השנה האחרונה בעידן הזה. השנה האחרונה לפני האַחֲרית." מוריגן הסבה מבט אל החלון בחיפוש אחר הסחת דעת, כפי שעשתה תמיד כשמישהו הזכיר את מילת האל"ף. "אתה מן הסתם מבין שזאת תקופת מעבר חשובה עבור —"

"הרשימה אצלך?" קטע אותה קורבוס בנימה קלה של קוצר רוח. הוא העיף מבט מלא משמעות בשעון שעל קיר חדר העבודה שלו.

"כ־כמובן." העובדת הסוציאלית שלפה מהקלסר שלה דף נייר, וידה כמעט שלא רעדה. מוריגן חשבה לעצמה שהאישה מסתדרת לא רע בהתחשב בכך שזה בסך הכול הביקור השני שלה. העובדת הסוציאלית הקודמת דיברה בלחישה מתמדת והתנהגה כאילו עומד להתרחש אסון בכל פעם שנאלצה לחלוק ספה עם מוריגן. "שאקריא אותה בקול? היא קצרה למדי החודש — כל הכבוד, מיס קרואו," היא אמרה בנוקשות.

מוריגן לא ידעה מה לומר. היא לא יכלה להתגאות במשהו שלא היתה לה שליטה בו.

"נתחיל בתקריות המחייבות פיצוי: מועצת העיר ג'קלפקס מבקשת שבע מאות קְרֵדים על נזק שנגרם לביתן ציבורי בזמן סופת ברד."

"חשבתי שסיכמנו שאי אפשר להאשים את הבת שלי באירועי מזג אוויר חריגים," אמר קורבוס. "אחרי שריפת היער באוּלְף שהתברר שנגרמה מהצתה. את זוכרת?"

"כן, הנגיד. אבל יש עד לכך שבמקרה הזה מוריגן כן אשמה."

"מי?" דרש קורבוס לדעת.

"עובד של סניף הדואר שמע את מיס קרואו מעירה לסבתא שלה שהתברכנו במזג אוויר נאה כאן בג'קלפקס." העובדת הסוציאלית עיינה בניירת שלה. "הברד התחיל כעבור ארבע שעות."

קורבוס נאנח אנחה כבדה ונשען לאחור בכיסא, מעיף מבט רגוז במוריגן. "טוב ויפה. תמשיכי."

מוריגן הזעיפה פנים. היא מעולם לא העירה ש"התברכנו במזג אוויר נאה כאן בג'קלפקס." היא כן זכרה שפנתה אל סבתה בסניף הדואר באותו יום ואמרה, "חם, נכון?" וזה ממש לא אותו הדבר.

"גבר מקומי, תומס בְּרָצֶ'ט, מת לא מזמן מהתקף לב. הוא היה —"

"הגנן שלנו, אני יודע," קטע אותה קורבוס. "חבל כל כך. צמחי ההורטנזיה סבלו מאוד מאז. מוריגן, מה עשית לזקן?"

"שום דבר."

קורבוס נראה מפקפק. "שום דבר? ממש שום דבר?"

היא הירהרה לרגע. "אמרתי לו שערוגות הפרחים נראות נחמד."

"מתי?"

"לפני שנה בערך."

קורבוס והעובדת הסוציאלית החליפו מבטים. האישה נאנחה בשקט. "המשפחה שלו מפגינה נדיבות גדולה. הם בסך הכול מבקשים שתשלם את הוצאות ההלוויה, תממן את הלימודים של הנכדים שלו באוניברסיטה ותתרום תרומה יפה לארגון הצדקה האהוב עליו."

"כמה נכדים?"

"חמישה."

"תגידי להם שאני אשלם על שניים. הלאה."

"המנהל — אה!" האישה קפצה בבהלה כשמוריגן רכנה קדימה לקחת עוגייה, אבל נראה שנרגעה כשהבינה שאין לילדה שום כוונות ליצור מגע פיזי. "אממ... כן. המנהל של 'מכינת ג'קלפקס' שלח לנו סוף־סוף את החשבון על נזקי השריפה. אלפיים קְרֵדים אמורים לכסות את זה."

"בעיתון היה כתוב שהמבשלת השאירה תנור דולק בלילה," אמרה מוריגן.

"אמת," אמרה העובדת הסוציאלית ועיניה נעוצות בתקיפות בדף שמולה. "גם כתבו שהיא עברה על פני בית קרואו יום קודם לכן וראתה אותך בשטחי האחוזה."

"אז מה?"

"היא אמרה שיצרת איתה קשר עין."

"זה לא נכון." מוריגן התחילה להתרתח. השריפה לא קרתה באשמתה. היא מעולם לא יצרה קשר עין עם אף אחד; היא ידעה את הכללים. המבשלת בילפה כדי לא להסתבך.

"הכול מתועד בדוח המשטרה."

"היא שקרנית." מוריגן פנתה אל אביה, אבל הוא סירב להשיב לה מבט. הוא באמת מאמין שהיא אשמה? המבשלת הודתה שהשאירה את התנור דולק בלילה! חוסר הצדק שבדבר גרם לבטן של מוריגן להתכווץ. "היא משקרת, אני לא —"

"מספיק," אמר קורבוס ברוגז. מוריגן נשמטה במושבה ושילבה את זרועותיה בכוח על חזהּ. אבא שלה כיחכח בגרונו שוב והינהן אל האישה. "תשלחי לי את החשבון. אבל בבקשה בואי נגמור לעבור על הרשימה. יש לי עוד יום עמוס לפניי."

"ב־בזה נגמר הצד הכספי," היא אמרה בעודה עוברת באצבע רועדת במורד הדף. "יש למיס קרואו רק שלושה מכתבי התנצלות לכתוב החודש. אחד לאישה מקומית, גברת קַלְפּוּרְנִיה מָלוּף, על הירך השבורה שלה —"

"אישה בגילה לא צריכה להחליק על הקרח," רטנה מוריגן.

"— אחד לאגודת הריבות של ג'קלפקס על כמה סירים של ריבת תפוזים שהתקלקלה, ואחד לילד ששמו פּיפּ גילְכְּרֵסְט, שהפסיד באליפות האיות של וולף־אקר רבתי בשבוע שעבר."

עיניה של מוריגן נפערו. "בסך הכול איחלתי לו בהצלחה!"

"בדיוק, מיס קרואו," אמרה העובדת הסוציאלית והושיטה את הרשימה לקורבוס. "היית צריכה לדעת שזה לא רעיון טוב. הנגיד, אני מבינה שאתה שוב מחפש מורה פרטי חדש?"

קורבוס נאנח. "העוזרים שלי דיברו עם כל סוכנות בג'קלפקס ואפילו עם כמה בבירה. נראה שבמדינה המפוארת שלנו יש מחסור חריף במורים פרטיים." הוא הרים גבה ספקנית.

"מה קרה למיס..." העובדת הסוציאלית בדקה ברישומיה. ״לינְפוֹרְד, קראו לה? בפעם האחרונה שדיברנו אמרת שהיא מסתדרת יפה."

"אישה חלושה," אמר קורבוס בבוז. "בקושי שרדה שבוע. אחר צוהריים אחד היא פשוט קמה ועזבה, ומעולם לא חזרה. איש אינו יודע מדוע."

זה לא היה מדויק. מוריגן ידעה.

הפחד של מיס לינפורד מהקללה מנע ממנה לחלוק חדר עם התלמידה שלה. זה היה הֶסדר משונה ולא מכובד, להרגשתה של מוריגן, שמישהי צועקת לך מעבר לדלת הטיות פעלים גְרוֹמיים. מוריגן איבדה מסבלנותה יותר ויותר, עד שלבסוף תקעה עט שבור בחור המנעול, הצמידה אליו שפתיים ונשפה דיו שחורה על פניה של מיס לינפורד. היא נאלצה להודות בינה לבין עצמה שזאת לא היתה התגובה הלבבית ביותר שניתן לצפות לה.

"במשרד הרישום יש לנו רשימה קצרה של מורים שמסכימים לעבוד עם ילדים מקוללים. רשימה קצרה מאוד," אמרה העובדת הסוציאלית במשיכת כתפיים, "אבל אולי יהיה שם מישהו ש —"

קורבוס הרים יד לקטוע אותה. "אני לא רואה בזה צורך."

"סליחה?"

"אמרת בעצמך, האחרית תגיע בקרוב."

"כן, אבל... בכל זאת נשארה שנה —"

"ואף על פי כן. בשלב הזה כבר מדובר בבזבוז זמן וכסף, לא?"

מוריגן העיפה בו מבט, דבריו טילטלו אותה. אפילו העובדת הסוציאלית נראתה מופתעת. "עם כל הכבוד, הנגיד — משרד הרישום לילדים מקוללים לא רואה בזה בזבוז. אנחנו במרל"ם מאמינים שחינוך הוא חלק חשוב מהילדות של כל ילד."

עיניו של קורבוס הוצרו. "אבל מעט חסר טעם לשלם על החינוך הזה כשהילדוּת המסוימת הזאת עומדת להגיע לסופה בקרוב. באופן אישי אני חושב שמלכתחילה לא היינו צריכים לטרוח. כבר היה עדיף שאשלח את כלבי הציד שלי לבית הספר; צפויה להם תוחלת חיים ארוכה יותר, והם בהחלט מביאים לי יותר תועלת."

האוויר יצא מריאותיה של מוריגן בנשיפה קצרה וחדה, כאילו אביה חבט בה באבן גדולה.

הנה היא. האמת שהיא הקפידה להדחיק, משהו שהיא הצליחה להתעלם ממנו לעיתים אך לעולם לא לשכוח. האמת שהיא וכל ילד מקולל אחר הרגישו עמוק בעצמותיהם, האמת שהיתה מקועקעת בלבבותיהם: אני עומדת למות באחרית.

"אני בטוח שידידַי במפלגת וינְטֶרְסי יסכימו איתי," המשיך קורבוס בדבריו, נועץ מבט זועף בעובדת הסוציאלית ומתעלם לגמרי מעצבנותה של מוריגן. "בעיקר אלה שמחליטים על סכום המימון של המחלקה הקטנה שלכם."

השתררה שתיקה ארוכה. העובדת הסוציאלית ליכסנה מבט אל מוריגן והתחילה לאסוף את חפציה. מוריגן זיהתה את הבזק הרחמים בפניה של האישה, ושנאה אותה על כך.

"טוב ויפה. אני אודיע למרל"ם על ההחלטה שלך. יום טוב, הנגיד. מיס קרואו." העובדת הסוציאלית מיהרה לצאת מהמשרד בלי להעיף מבט לאחור. קורבוס לחץ על זמזם בשולחנו לזמן את העוזרים שלו.

מוריגן קמה מהכיסא שלה. היא רצתה לצעוק על אבא שלה, אבל קולה יצא מהוסס ורועד. "שאני...?"

"עשי מה שתרצי," אמר קורבוס בקוצר רוח והתחיל לעבור על הניירות שעל שולחנו. "רק אל תטרידי אותי."



גברת מלוף היקרה,

אני מצטערת שאת לא יודעת להחליק על הקרח כמו שצריך.
אני מצטערת שחשבת שיהיה רעיון טוב להחליק על הקרח למרות שאת בת מיליון שנה ויש לך עצמות דקיקות כמו של ציפור שיכולות להישבר מכל רוח קלה.
אני מצטערת ששברתי את הירך שלך. לא התכוונתי. אני מקווה שאת מתאוששת. בבקשה קבלי את ההתנצלות שלי ואיחולי החלמה מהירה.

בברכה,

מיס מוריגן קרואו



כשהיא שרועה על הרצפה בחדר ההסבה המשני, כתבה מוריגן את המשפטים האחרונים בכתב יפה על נייר נקי. היא הכניסה את הפתק למעטפה אבל לא סגרה אותה. גם כי קורבוס ירצה לבדוק את המכתב לפני שיישלח, וגם בשל הסיכוי הקלוש שהרוק שלה מסוגל לגרום למוות פתאומי או לפשיטת רגל.

מוריגן קפאה במקומה למשמע קול הקליק־קלאק של צעדים ממהרים במסדרון. היא העיפה מבט בשעון שעל הקיר. אמצע היום. יכול להיות שזאת סבתא, שחזרה הביתה מִתה של בוקר עם חברותיה. או אימה החורגת אייבי, שמחפשת מישהו שתוכל להאשים בשריטה בכלי הכסף או בקרע בווילון. חדר ההסבה המשני היה בדרך כלל מקום טוב להסתתר בו; זה היה החדר הקודר והחשוך ביותר בבית. איש מלבד מוריגן לא אהב את החדר הזה.

הצעדים התרחקו. מוריגן שיחררה את הנשימה שעצרה. היא הושיטה יד לרדיו וסובבה את חוגת הפליז הקטנה מבעד לתדרים מצרצרים עד שמצאה תחנה ששידרה את החדשות.

"דילול הדרקונים החורפי נמשך השבוע בצפון־מערב וולף־אקר רבתי, והיחידה לחיסול יצורי בר מסוכנים הצליחה לאתר עד כה יותר מארבעים זוחלים אשר הסתובבו פרא. אל היחידה הגיעו דיווחים רבים על היתקלויות בדרקונים באזור אתר הנופש והספא 'מפלי מטָה־מטָה', יעד חופשות פופולרי עבור..." מוריגן הניחה לקול הסנובי המאנפף של קריין החדשות לזמזם ברקע בעודה מתחילה לחבר את המכתב הבא.

פּיפּ היקר,

אני מצטערת שחשבת שכותבים "מטעמים" עם אל"ף.

אני מצטערת שאתה אידיוט.

אני מצטערת לשמוע שהפסדת בתחרות האיות האחרונה שלך כי אתה אידיוט. בבקשה קבל את התנצלותי העמוקה על הצרות שאולי גרמתי לך. אני מבטיחה שלא אאחל לך יותר בהצלחה לעולם כפוי טובה קטן ו

שלך,

מוריגן קרואו

אנשים דיברו בחדשות על הבתים שאיבדו בהצפות במדינת שֶפַע, בכו על חיות מחמד ואנשים אהובים שנסחפו במים הגועשים ברחובות. מוריגן הרגישה צביטת עצב וקיוותה שקורבוס צדק ושמזג האוויר באמת לא היה באשמתה.

אגודת הריבות של ג'קלפקס היקרה,

מצטערת אבל אתם לא חושבים שיש בחיים דברים גרועים יותר מריבה מקולקלת?

"מייד: האם האחרית קרובה יותר משחשבנו?" שאל הקריין. מוריגן קפאה במקומה. שוב מילת האל״ף. "אף שמרבית המומחים מסכימים ביניהם שנותרה שנה עד סיום העידן הנוכחי, קבוצה קטנה של כרונולוגי שוליים מאמינה כי ייתכן שנחגוג את ליל האחרית מוקדם בהרבה. מפוכחים או מטורללים?" צמרמורת קלה התגנבה לאורך עורפה של מוריגן, אבל היא התעלמה ממנה. מטורללים, היא חשבה בתקיפות.

"אך תחילה: גל נוסף של דאגה בבירה עם התפשטות השמועות על מחסור צפוי בפְלָאוּת," המשיך בדבריו הקריין המאנפף. "דובר תעשיות שׁאוֹן התייחס לכך רשמית במסיבת עיתונאים שנערכה הבוקר."

קול גברי שקט נשמע מעל זמזום הרקע של העיתונאים הממלמלים. "אין שום משבר בתעשיות שׁאוֹן. השמועות על מחסור באנרגיה ברפובליקה שקריות לחלוטין."

"לא שומעים!" צעק מישהו ברקע.

האיש הגביר מעט את קולו. "הרפובליקה שופעת פְּלָאוּת כתמיד, ואנחנו ממשיכים ליהנות מהפירות של האנרגיה הטבעית העשירה הזאת."

"מר ג'ונס," קראה עיתונאית, "מה תגובתך על הדיווחים לגבי ניתוקים ותקלות חמורות בטכנולוגיית הפלאוּת במדינות אור־הדרום ומזרח סאנג הרחוק? האם עזרא שׁאוֹן מודע לבעיות הללו? האם הוא יתייחס לטענות באופן פומבי למרות אורח חייו המתבדל?"

מר ג'ונס כיחכח בגרונו. "שוב, מדובר בשמועות חסרות יסוד ובמפיצי פחד. מערכות המעקב החדשניות שלנו לא הראו שום מחסור בפלאוּת ושום תקלות בתפקוד של התקני הפלאוּת. מערך הרכבות מתפקד למופת וכך גם מפעלי האנרגיה ושירותי בריאות הפלאוּת. באשר למר שאון, הוא מודע היטב לכך שכספקית היחידה בארץ של פלאוּת ותוצריה, מוטלת על תעשיות שאון אחריות כבדת משקל. אנו מחויבים כתמיד —"

"מר ג'ונס, אנשים תוהים אם ייתכן שהמחסור בפלאוּת קשור בילדים מקוללים. האם תוכל להתייחס לעניין?"

העט נשמט מידה של מוריגן.

"אני — אני לא בטוח... אני לא בטוח למה כוונתך," גימגם מר ג'ונס. הוא נשמע מופתע.

העיתונאית המשיכה. "ובכן, ברישומי האוכלוסין של אור־הדרום ובמזרח סאנג הרחוק מופיעים שלושה ילדים מקוללים — בניגוד למדינת שפע, שאין בה, נכון לעכשיו, אף ילד מקולל, והיא לא סובלת ממחסור בפלאוּת. גם בוולף־אקר רבתי מופיע רישום של ילדה מקוללת, בתו של הפוליטיקאי הידוע קורבוס קרואו; האם זאת המדינה הבאה שתיפגע מהמשבר?"

"אני חוזר ומדגיש, אין שום משבר —"

מוריגן נאנקה וכיבתה את הרדיו. עכשיו מאשימים אותה במשהו שעדיין לא קרה אפילו. כמה מכתבי התנצלות היא תצטרך לכתוב בחודש הבא? היד שלה התחילה להתכווץ למחשבה.

היא נאנחה ולקחה את העט שוב.

אגודת הריבות היקרה של ג'קלפקס,

מצטערת על הריבה.

שלכם,

מ' קרואו



אביה של מוריגן היה הנגיד של וולף־אקר רבתי, הגדולה מבין ארבע המדינות שהרכיבו את רפובליקת וינטרסי. הוא היה אדם עסוק מאוד וחשוב, ובדרך כלל המשיך לעבוד גם בהזדמנויות הנדירות שחזר הביתה לארוחת הערב. מימינו ומשמאלו ישבו ימין ושמאל, עוזריו הנוכחים תמיד. קורבוס פיטר עוזרים ושכר חדשים ללא הפסקה, ובסופו של דבר הפסיק לנסות לזכור את השמות האמיתיים שלהם.

"ימין, תשלח תזכיר לגנרל וילסון," הוא אמר כשמוריגן התיישבה אל השולחן באותו הערב. מולה ישבה אימה החורגת אייבי, והרחק בקצה האחר של השולחן ישבה סבתא. איש לא הסתכל על מוריגן. "המשרד שלו יצטרך להגיש את הצעת התקציב של בית החולים החדש בתחילת האביב לכל המאוחר."

"כן, הנגיד," אמר ימין והרים בידיו דוגמיות בד כחולות. "ולריפוד החדש במשרד שלך?"

"הכחול־שמיים, אני חושב. דבֵר על זה עם אשתי. היא מומחית בדברים האלה, נכון, יקירה?"

אייבי חייכה חיוך קורן. "גוון תכול־סגלגל, יקירי," היא אמרה בצחוק פעמונים קליל. "שיבליט את צבע העיניים שלך."

אימה החורגת של מוריגן לא נראתה שייכת לאחוזת קרואו. שערה הזהוב ועורה השזוף (מזכרת מהקיץ האחרון, שבו בילתה ב"השלת לחצים" על החופים הנפלאים של דרום־מזרח שפע) עמדו בניגוד חד לשיער השחור כלילה ולעור החולני־חיוור הטיפוסיים למשפחת קרואו. בני קרואו מעולם לא השתזפו.

מוריגן חשבה שאולי בגלל זה אייבי כל כך מוצאת חן בעיני אבא שלה. היא היתה שונה לחלוטין מכולם. בעודה יושבת בחדר האוכל האפלולי, נראתה אייבי כמו יצירת אומנות אקזוטית, מזכרת שהוא הביא איתו מחופשה.

"שמאל, חדשות כלשהן מ'מחנה 16' לגבי התפרצות החצבת?"

"הם התגברו עליה, אדוני, אבל עדיין יש להם הפסקות כוח."

"באיזו תדירות?"

"פעם בשבוע, לפעמים פעמיים. חוסר שביעות הרצון הולך ומתגבר בעיירות הגבול."

"בוולף־אקר רבתי? אתה בטוח?"

"זה אפילו לא קרוב למהומות במשכנות העוני של אור־הדרום, אדוני. רק פניקה קלה."

"והם חושבים שזה בגלל המחסור בפלאוּת? שטויות. אין לנו שום בעיות כאן. אחוזת קרואו מעולם לא תיפקדה ביעילות רבה יותר. תראה את האורות האלה — בוהקים כמו אור יום. אני בטוח שהגנרטורים שלנו מלאים לחלוטין."

"כן, אדוני," אמר שמאל באי־שקט. "הציבור... הבחין בזה."

"אוך, קיטורים, קיטורים, קיטורים," קירקר קול מהקצה האחר של השולחן. כמו תמיד, סבתא לבשה לארוחה בגדי ערב רשמיים, שמלה שחורה ארוכה ותכשיטים שענדה סביב צווארה ועל אצבעות ידיה. שׂערה הסמיך, האפור כפלדה, נערם על ראשה בפקעת מרשימה. "אני לא מאמינה שיש מחסור בפלאוּת. מדובר כנראה באוכלי חינם שלא שילמו את החשבונות שלהם. קשה להאשים את עזרא שאון אם הוא מנתק אותם." בעודה מדברת, היא חתכה את הסטייק שלה לחתיכות זעירות ומדממות.

"פנו את לוח הזמנים שלי מחר," אמר קורבוס לעוזריו. "אני אלך לבקר בעיירות הגבול, אלחץ קצת ידיים ואפרד לשלום. זה ירגיע אותם."

סבתא צחקה צחוק קטן ונבזי. "כדאי שיתחילו לדאוג מהיום שהרפובליקה תיפרד מהם לשלום. יש לך עמוד שדרה, קורבוס — למה שלא תשתמש בו?"

הבעת פניו של קורבוס החמיצה. מוריגן התאמצה להסתיר את חיוכה. היא שמעה פעם משרתת לוחשת שסבתא היא "עוף דורס בלבוש גברת". בסתר ליבה היא הסכימה עם התיאור הזה, אבל האמת שנהנתה מהאכזריות של סבתה כל עוד זו לא הופנתה כלפיה.

"מחר — מחר הוא יום המכרז," אמר שמאל. "אתה אמור לשאת נאום לפני הילדים המקומיים."

"אח, אתה צודק. איזה מטרד. אני מניח שלא אוכל לבטל שוב השנה. היכן ומתי?"

"בבית העירייה. בשתים־עשרה בצוהריים," אמר ימין. "בנוכחות ילדים מבתי הספר 'סנט כריסטופר', 'אקדמיית מרי הנרַייט' ו'מכינת ג'קלפקס'."

"בסדר, בסדר." קורבוס נאנח במורת רוח. "אבל דברו עם ה'כרוניקל'. ודאו שיש סיקור עיתונאי."

מוריגן בלעה לחם מלוא הפה. "מה זה יום המכרז?"

כפי שקרה לעיתים קרובות כאשר דיברה, כולם הסתובבו אליה במבטי הפתעה מעורפלים, כאילו היתה מנורה שצימחה פתאום רגליים והתחילה לרקד על פני החדר.

שתיקה השתררה לרגע, ואז —

"אולי נוכל להזמין גם את בתי הספר הציבוריים," המשיך אבא שלה בדבריו כאילו איש לא דיבר. "אלה יחסי ציבור טובים, לעשות דברים למען המעמד הנמוך."

סבתא נאנקה. "קורבוס, בחייך, מספיקה תמונה עם ילד מטומטם אחד, ויהיו לך מאות לבחור מביניהם. פשוט בחר את הפוטוגני ביותר, לחץ את ידו או את ידה ותעזוב. אין צורך לסבך דברים."

"הממ," הוא אמר והינהן. "את צודקת, אמא. תעביר לי את המלח, שמאל."

ימין כיחכח בגרונו במבוכה. "למעשה, אדוני... אולי זה לא רעיון כל כך גרוע לכלול גם את בתי הספר הפחות מיוחסים. יכול להיות שזה יספיק כדי להשיג לנו עמוד ראשון."

"בהחלט יועיל לך לשפר את שיעורי התמיכה בך באזורים הנחשלים," הוסיף שמאל בעודו ממהר לאורך השולחן להביא את המלח.

"אין צורך לברור מילים, שמאל." קורבוס הרים גבה וליכסן מבט אל בתו. "בהחלט יועיל לי לשפר את שיעורי התמיכה בכל האזורים."

מוריגן הרגישה צביטת אשמה קטנטנה. היא ידעה שהאתגר המרכזי בחיי אביה הוא הניסיון לשמר את תמיכת ציבור המצביעים של וולף־אקר רבתי, כשבתו היחידה אחראית לכל המזל הרע. העובדה שעל אף המכשלה הזאת הוא מכהן כנגיד המדינה זו השנה החמישית, היתה בעיני קורבוס קרואו נס יום־יומי, והשאלה אם יצליח לשמר את מזלו הלא סביר למשך שנה נוספת, טרדה את מנוחתו יום ביומו.

"אבל אמא צודקת, בואו לא נעמיס יותר מדי," הוא המשיך בדבריו. "מצאו דרך אחרת להשיג לי עמוד ראשון."

"זאת מכירה פומבית?" שאלה מוריגן.

"מכירה פומבית?" שאל קורבוס בקוצר רוח. "על מה לעזאזל את מדברת?"

"יום המכרז?"

"נו, באמת." הוא השמיע קול חסר סבלנות ופנה בחזרה אל המסמכים שמולו. "אייבי. הסבירי."

"יום המכרז," אמרה אייבי והזדקפה מלאת חשיבות עצמית, "הוא היום שבו ילדים אשר השלימו את לימודיהם הבסיסיים יכולים להשתתף במכרז על השכלתם, אם יתמזל מזלם."

"או שהם עשירים מספיק," הוסיפה סבתא.

"כן," המשיכה אייבי בדבריה. היא נראתה רגוזה קלות על ההפרעה. "אם הם נבונים מאוד, או מוכשרים מאוד, או אם הוריהם עשירים מספיק לשחד מישהו, נציג ממוסד לימודי מכובד כלשהו ישתתף במכרז עליהם."

"כל הילדים מועמדים למכרז?" שאלה מוריגן.

"שומו שמיים, מובן שלא!" אייבי צחקה והעיפה מבט במשרתת שנכנסה להניח כלי רוטב על השולחן. היא הוסיפה בלחישה רמה, "אם כולם היו זוכים בהשכלה, מהיכן היו מגיעים המשרתים?"

"אבל זה לא הוגן," מחתה מוריגן, ומצחה התקמט בעודה מסתכלת על המשרתת ממהרת לצאת מהחדר בפנים אדומות. "ואני לא מבינה. על מה המכרז?"

"על הזכות לדאוג להשכלת הילד או הילדה," התערב קורבוס בהסבר בקוצר רוח ונופף בידו מול פניו כאילו מנסה לגרש מעליו את השיחה. "הכבוד שבעיצוב המוחות הצעירים של המחר וכן הלאה. מספיק עם השאלות, אין לזה שום קשר אלייך. שמאל, באיזו שעה הפגישה שלי עם יושב ראש ועדת החקלאות ביום חמישי?"

"בשעה שלוש, אדוני."

"אני יכולה לבוא?"

קורבוס מיצמץ כמה פעמים, והבעת זעף העמיקה את הקמטים במצחו.

"למה שתרצי להשתתף בפגישה שלי עם יושב ראש —"

"התכוונתי ליום המכרז. מחר. לטקס בבית העירייה."

"את?" אמרה אימה החורגת. "תלכי לטקס יום המכרז? לשם מה?"

"פשוט —" מוריגן השתתקה. פתאום השתלט עליה חוסר ביטחון. "טוב, זה בכל זאת יום ההולדת שלי השבוע. זאת תוכל להיות מתנת יום ההולדת שלי." משפחתה המשיכה לבהות בה, וזה אישש את חשדותיה של מוריגן שהם שכחו שמוחרתיים ימלאו לה אחת־עשרה שנים. "חשבתי שיוכל להיות כיף..." היא השתתקה, השפילה מבט אל צלחתה והצטערה מעומק ליבה שפתחה את הפה בכלל.

"זה לא כיף," אמר קורבוס בבוז. "זאת פוליטיקה. ולא, את לא יכולה לבוא. זה לא בא בחשבון. רעיון מגוחך."

מוריגן שקעה בכיסאה והרגישה מובסת ומטופשת. באמת למה ציפתה? קורבוס צדק; זה היה רעיון מגוחך.

בני משפחת קרואו המשיכו לאכול את ארוחת הערב שלהם בדממה מתוחה למשך כמה דקות, ואז —

"למעשה, אדוני," אמר ימין בקול מהוסס. הסכו"ם של קורבוס קירקש על צלחתו. הוא נעץ בעוזר שלו מבט מזרה אימים.

"מה?"

"ט־טוב... אילו היית — ואני לא אומר שאתה צריך לעשות את זה, אבל אילו היית — לוקח את הבת שלך איתך, יכול להיות שזה היה עוזר, אה, לרכך את התדמית שלך. במידה מסוימת."

שמאל פכר ידיים. "אדוני, אני חושב שימין צודק." קורבוס נעץ בו מבט זועם, ושמאל מיהר להמשיך במתח. "מ־מה שאני מתכוון לומר זה שלפי הסקרים, אנשי וולף־אקר רבתי חושבים שאתה מעט... אממ, מנוכר."

"מסויג," התערב ימין.

"מבחינת שיעורי התמיכה בך, לא יזיק להזכיר להם שאתה עומד להפוך ל... לאב א־אבל. מנקודת מבט עיתונאית, זה עשוי להוסיף לאירוע, אה, עניין ייחודי."

"כמה ייחודי?"

"ייחודי כמו עמוד ראשון."

קורבוס שתק. היה נדמה למוריגן שהיא רואה עווית חולפת בעינו השמאלית.