הספר הזה שוכב אצלי על המדף כבר תקופה ארוכה, ממתין שאתפנה לסקר אותו וכל פעם מחדש הוא נדחק לתחתית הערימה משום שאני מתקשה לתרגם למילים כתובות את חווית הקריאה בו. יש בו מספרות המתח, אבל כדרכה של המחברת שלו, לאוני סוואן, הגיבור שלו וגם התרת העלילה חורגים מאוד מז'אנר המתח כפי שהוא מוכר לקוראי השפה העברית, כך שהוא מעניק לקוראים שלו חוויה ייחודית.
זהו לי ספר שני פרי עטה של המחברת שאני קוראת, קדם לו "גלנקיל - מותחן כבשים" שעסק בתעלומת מותו של רועה אשר עדר הכבשים שלו יוצא לחקור את נסיבותיה. בספר הנוכחי מככב תוכי שבעליו, סטודנט ובן למשפחה עשירה במיוחד, ההלך לעולמו. הפעם לא התוכי הוא זה המתחקה אחר תעלומת המוות, אלא הפרופסור האחראי על הקומה בה התגורר ההרוג אשר לאור תגובת התוכי שנמצא בחדרו מסיק כי ייתכן וננסיבות המוות של הסטודנט לא היו תמימות כל כך...
ד"ר אוגסטוס הף הוא מרצה בקיימברידג', מרצה צעיר עם קבעונות המרחיקים אותו, מבחירה, מרוב בני האדם, למרות זו יש לו מחזרת נמרצת, פרופסורית עמיתה צעירה ויפה שאין לו מושג מה מצאה בו. ד"ר הף יכול היה להתקדם במחקרו אם לא היה עסוק באופן אובססיבי בקיום טקסים החיוניים לתקינות המחקר, ההתנהלות היומיומית וחייו. הגעתו של התוכי לחייו ולחדרו באוניברסיטה מטלטלת את סדר היום הקבוע שלו והרגליו, ומאלצת אותו לקדם מאוד את חקירת מותו של הסטודנט על מנת שיוכל להעביר את התוכי לבעלים כלשהם.
מסע החקירה של ד"ר הף אחר נסיבות מותו של בעל התוכי מוביל אותו למפגש מהיר עם בני משפחתו בטקס הנערך לזכרו באוניברסיטה, ולמפגש עם חבריו (באוניברסיטסה ומחוצה לו) של הסטודנט, כמו גם עם מי שעשויים היו להיות יריביו. כדי להעמיק ולהכיר את עולמו של הסטודנט שנפטר ד"ר הף מחליט להתחקות אחר סדר היום של הסטודנט, מה שמוביל לביקורים בחדרו ולאתרי טיפוס, תחביב מוכר של הסטודנט וכזה שהד"ר לא העז עד לאותה העת לתרגל באוניברסיטה.
לתוכי יש תפקיד מפתח בתהליך פיענוח נסיבות מוותו, וחייו, של הסטודנט ודרכו אנו ולמדים ביחד עם ד"ר הף על עולמם של התוכים, והזן הספציפי המככב בספר, וקצת על עולמם של בני האדם שבאו אתו במגע.
הסופרת לאוני סוואן (התמונה לקוחה מערך הויקפדיה העברי של הסופרת)
מדובר בספר קריאה קולח שקשה להניח מהיד, גם הודות לתרגומו הנפלא של ארז וולק, המעניק חווית קריאה מענגת ומקורית לחובבי הקריאה באשר הם. מומלץ בחום, ואם טרם יצא לכם להתוודע לכתיבתה של סוואן בעברית מומלץ שתקראו גם את ספרי הקודמים, אשר ביחד עם הספר הנוכחי סוללים לה נתיב משלה בעולם ספרות המתח.
* להתרשמות בלתי אמצעית ניתן לקרוא את פתיחת הספר בתחתית הפוסט.
גריי מאת: לאוני סוואן מגרמנית: ארז וולק הוצאת עם עובד 2019 342 עמ' - כולל מילון מונחים ותודות
פרולוג ראשון: למעלה
הוא קרוב כל כך לשמיים, והשמיים נפלאים, קטיפתיים ועשירים ושחורים כקסת דיו. מתחת להם צפים עננים כמו פרות ים עצלות, מופזים בזיו העיר שמתחתיו.
קיימברידג'. מצודת המדע. אור באפלה.
נהר. עיר. כמה פרות. הרבה אקדמאים. מבוך של קולג'ים. מבוך של ידע ושל בּוּרוּת.
כל כך הרבה עבר.
כל כך הרבה עתיד — אילו רק היה אפשר לתפוס אותו.
ברגע הנוכחי, מצבו של העתיד דווקא די רעוע.
הוא עומד ברִיק, ארבעים מטר מעל לפני הקרקע, לחוץ אל מגדל כנסייה, רגליו תחובות בזיז צר עד גיחוך, זרועותיו פרושות כצלב. כפות ידיו לופתות שני ורדים עשויים מאבן. לחי ימין נוגעת באבן מחוספסת.
קרירה כל כך. ישנה כל כך. אדישה כל כך.
הוא הצליח במשימה שלו. אבל מה עכשיו?
מה שבמבט מלמטה נראה לא מסובך, מתברר עכשיו במבט שני כתובעני מבחינה טכנית. עליו לעבור משטח אבן חלק כדי להגיע לזיז צר מתחתיו. הוא מתמתח בין שני ורדי האבן ומגשש בזהירות ברגל שמאל.
עכשיו לראשונה מתברר לו לאיזה גובה טיפס מעל פני הקרקע. גובה קטלני.
ידיו לחות מזיעה. הוא זורק עוד מבט למטה, אל הרחבה שבחזית הקפלה ומעל לקולג'ים ולגנים. מאחור, במרחק, הנהר, פס מתנוצץ.
רחוק כל כך. עמוק כל כך. קטן כמו צעצוע.
משב רוח מלטף את לחיו כמו נשיקה.
הוא כבר כמעט שם! ממש לא רחוק!
התמתחות, אחיזה — זה הכול.
אבל לפני כן עליו להרפות מאחד מוורדי האבן, להתמתח בחלל האוויר ולשים את כל מבטחו בבליטת אבן יחידה, ביד יחידה. ריח לא נעים מגיע לאפו. משב של ריקבון. הוא שמע שקורה שיונים נקלעות לחללים שבמגדל, מתות שם ומרקיבות. בית קברות מפואר ליונים, אולי רק כמה סנטימטרים מראשו, מעבר לאבן הצהובה, העתיקה. מוות וניוון. דורות של נוצות אפורות. דורות של עצמות דקיקות, חיוורות. אין לו שום חשק להיעשות לאחת העצמות. הוא מוכרח לחזור אל החיים!
הוא מותח את ידו, עוד ועוד, ולמרות זאת לא מצליח להגיע אל הזיז המושיע. בזהירות הוא מרפה את אחיזת יד שמאל. זה נותן לו מעט יותר מרחב תמרון, ולבסוף הוא מרגיש אבן מתחת לאצבעות השלוחות — ראשית רק את הקרירות, ואז גם לחות ומרקם.
כמו עור של קרפדה.
עכשיו, כשהגיע לבטח למקום אחיזה חדש, הוא יכול להתמתח, ואז רגל שמאל...
אבל אז... רִיק!
הרגל מחליקה מהזיז.
יד שמאל חותרת באַיִן.
יד ימין נשלחת נואשות לפנים — ונאחזת בריק.
"רוצח!" שואג קול, כמו במרחק גדול.
"רוצח! רוצח! רוצח..."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה